טרור האסלאם הקיצוני שמכה במערב הוא נורת אזהרה חמורה מבחינתנו. ארגוני הטרור עברו אבולוציה, וכבר מזמן אינם פועלים רק באזורי מחלוקת בקרב אוכלוסיות עניות אלא מצליחים לפרוץ ללב אירופה באמצעות תקשורת המונים חכמה. הטרור שמפיץ אידאולוגיית שטנה מדבר אל המפגע הבודד - הסטודנט והמהגר כאחד. אל אותו נער או נערה שנמצאים בתוך העולם המערבי ובתוכנו כאן בארץ כדי לעודד אותם לבצע פיגועים. התוצאות לא חשובות מבחינתם. יהיו להם הצלחות. יהיו להם כישלונות. אבל היעד הוא לזרוע פחד קבוע ותמידי בקרב המערב וישראל.
אנחנו אחד מקווי החזית הראשיים במאבק של האסלאם הקיצוני אל מול המערב. המציאות הנוכחית דוחקת מעט את הסוגיה הפלסטינית וניהול המשבר עם העולם הערבי אל המקום השני בסדר העדיפויות הביטחוני, כשאת המקום הראשון תופסת הסכנה המידית והאפשרות להתלקחות בטחונית כוללת באזור. חשוב שנראה את התמונה כולה: בחזית הצפונית, בסוריה, מתפתח בעוצמה ובמהירות ציר רוסי איראני. ירדן ומצרים מתנערות מאתנו - לפחות בזירה הגלויה והנראית לעין הם הפסיקו את תפקידם החשוב כמתווכים גלויים ומובילים ביננו לבין הפלסטינים. איראן של היום מצוידת בהסכם גרעין בעייתי מאוד מבחינתנו. חמאס וחיזבאללה מנצלים את תקופות ההמתנה להתחמשות בעוצמות מטרידות, ובתוך שטחי יהודה ושומרון קמים קינים של אסלאם קיצוני, לרבות קינים של המדינה האסלאמית. כל אלה ביחד הם איום ממשי, מידי מסוכן ומטריד. אסור לנו להתעלם ממנו, ואסור לנו להניח שאם האיום יתממש בעוצמה כזו או אחרת נצליח להתמודד אתו בכל מקרה. "יהיה בסדר" בענייני בטחון הוא הימור חסר אחריות.
מבצע "צוק איתן" היה המערכה הצבאית הארוכה ביותר מאז קמה מדינת ישראל במונחי ימי לחימה. מאז מלחמת לבנון הראשונה אנחנו לא מצליחים לייצר הכרעה בשדה הקרב. אם יש הצלחה אז היא לכל היותר בשמירת מאזן הכוחות, ואיתה פגיעה מתמשכת ביכולת ההרתעה הישראלית. במבצע צוק איתן הקבינט הביטחוני קרס. ראש הממשלה נתניהו לא הצליח, לראשונה מאז הקמת המדינה, להעביר את הסכם הפסקת האש בקבינט, אלא נשען על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לצורך זה. זוהי חולשה ממשלית מטרידה. היא מצביעה על קושי ממשי ביכולת ההכרעה בכל הקשור לקביעת מדיניות ופעולה במקרה של הידרדרות המצב הביטחוני.
האפשרות להידרדרות ביטחונית משולבת, שבה יחברו יותר מכוח אחד על מנת לתקוף אותנו, חייבת, כאמור לעיל, לתפוס את ראש סדר העדיפויות הביטחוני שלנו. ולכן, המנהיגות הפוליטית חייבת לשנות את כללי המשחק שלה. באנו לכאן כדי לקיים בית לאומי לעם היהודי. אנחנו הולכים ומתקרבים לשעת הכרעה, לצערי שעת הכרעה צבאית, בכל הקשור ליכולתנו לקיים את הבית הזה. השגרה שאנחנו חיים בה מטעה. היא כל כך שבירה. די חלילה בפעולת טרור משמעותית כדי להפר כאן את השגרה. יתרה מכך, יש להיערך גם לאפשרות של חבירה של מספר כוחות עוינים שינסו להביא את המזרח התיכון לסדר חדש. על חשבוננו כמובן.
במציאות הזו, המנהיגות הפוליטית כולה ובראשה ראש הממשלה, במבחן. אולי מבחן המנהיגות החשוב ביותר מאז הקמת המדינה. אלה לא צריכים להיות ימים של מאבקי הישרדות פוליטיים, במאבק על כותרות בעיתונים, עיסוק בחיסולי החשבונות הפוליטיים, פלגנות ויריבות. אלה שייכים לימים של שגרה, וגם עליהם צריך לקיים דיון ביום מן הימים.
בימים אלה, המנהיגות הפוליטית נדרשת להיות ערנית וחדה כתער. לחתור לשיתוף פעולה של כל הפלגים הציוניים בפוליטיקה הישראלית. שיתוף פעולה אמיתי ובמטרה להתכונן לכל תרחיש. אם לא יעשו כן הרי שחולשת המשילות שלנו, חולשת המערכות הצבאיות הקודמות, ההססנות והחששות שמלווים את ההחלטות הביטחוניות שלנו בשנים האחרונות יהפכו את האיום הביטחוני לממשי ולכזה שחלילה תהיה בו אפשרות של פגיעה חמורה בישראל. אם יעדיפו את האינטרס הלאומי, הקיומי על פני האינטרס הפוליטי הצר ויובילו למנהיגות מלכדת שתוביל קו תקיף, נחוש ואחראי נגד הסכנה הביטחונית החמורה המתהווה בימים אלה, וירתמו את עצמם לשותפות כוללת גם במחירים של אובדן עוצמה פוליטית אישית, הרי שנוכל לכל איום.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.