הסערה שהתחוללה השבוע סביב "סייעתא דשמיא" של יוסי כהן מסמלת יותר מהכל את החשש של האליטה הנוכחית מכניסתם של חובשי הכיפה למוקדי השפעה. כתבתי חשש? התכוונתי חלחלה. כזכור, ראש המוסד הנכנס סיפר בדרשה שנשא בבית הכנסת בו הוא מתפלל בעיר מודיעין כי מדינת ישראל לא היתה קמה בלי סיעתא דשמיא (עזרת שמיים). בתגובה הוא זכה לגל של ביקורות קשות.
אני לא יודעת מה קרה לחלקים בציבור החילוני (הציבור שלי) שהכיפה והחצאית כל-כך מפחידים אותם. חוששתני שאלו לא רק הסממנים היהודיים אלא גם הכוח האינטלקטואלי והאמונה והצדק שמלווים את תפיסת העולם של הציבור הדתי-לאומי, שמערערים את תפיסת עולמו של השמאל האליטיסטי. קשה לאחרונים להילחם בציבור הדתי-לאומי ולכן הם נתפסים לכל התבטאות דתית או ביטוי "התנחלותי" (ע"ע מקום מגוריו לשעבר של המפכ"ל אלשיך) כסדק שבו אולי יוכלו להיתלות ולהביא לנפילתה של האליטה הדתית. אליטה שצמחה והגיעה בזכות לא רק למסכי הטלוויזיה ואולפני החדשות, אלא גם למוסדות הביטחון שפעם סימלו את מוקדי ההשפעה של השמאל.
ישנן שתי נקודות שלא ישנו את הסטטוס-קוו של האליטה השמאלנית, שעדיין מצליחה להכתיב את הטון. לא משנה כמה מוסדות חושבים תקים הציונות הדתית, בהתנתקות הבאה היא תמשיך להיות לבד. השמאל הקיבוצי והמושבי ששלט בעבר בישראל נחלש לאורך השנים. האידיאולוגיה של מפא"י התחלפה באידיאולוגיה של שמאל סהרורי שהקשר בינו לבין שמאל ציוני הוא מקרי בהחלט. ואותה סהרוריות היא גם שנשארה בחלק ממוקדי הכוח.
הנקודה הראשון הוא שאנשי השמאל ימשיכו להצביע למפלגת העבודה מתוך הרגל, ללא קשר לתהליכים שעברו עליה ולשינויים באופיה. גם סבי הנהללי, אם היה עודנו בחיים, היה משלשל "אמת" בקלפי. הדור הצעיר לעומת זאת, הוא כבר הלך שמאל משמאלה, איפשהו בדרך, ה-Waze לא התעדכן. הנקודה השנייה היא הצגת הציבור הציוני כהזוי ומשיחי. לו אנשים כמו סבא שלי, נהללי אמיתי, בן לחלוצי נהלל היו עומדים בצמתים ונאבקים על הפרחת יהודה ושומרון כמו שנלחמו על ייבוש הביצות, היה הדבר הופך ללגיטימי. הרי אין הבדל בין השניים, החוקיות של האחד היא כחוקיות האחר.
האליטה השמאלנית, יותר משהיא חוששת מהציבור הדתי-לאומי, חוששת ומוחלשת אל מול ציבור חילוני, דובר השפה החילונית, המחזיק בדעות זהות לאלו של הציבור הדתי-לאומי. "איילות-שקדיות" למיניהן, שיהיו בעלות השפעה לא רק בפוליטיקה, אלא גם בתקשורת, באקדמיה ובשאר מוקדי השפעה, מעבירות את השמאל על דעתו. הרבה יותר קשה להתווכח עם חילוני שמבקש חופש פולחן בהר הבית, מדתי שמבקש את אותו הדבר בדיוק. אני על כל חילוניותי, מסכימה הרבה יותר עם חבריי מהציונות הדתית מאשר עם חבריי מרחובות תל-אביב. לצערי, חבריי לציונות הדתית, לא משנה כמה יגיעו רחוק באקדמיה, בתקשורת, בביטחון, בפוליטיקה ובשאר תחומים נחשקים ומשפיעים, לא יצליחו ליצור מדיניות התואמת את תפיסת עולמנו. אל תטעו, ישנם פערים. לא הכל ורוד ויפה ביחסים שבין הימין החילוני לציבור הדתי-לאומי, אבל במה שקשור לביטחון ישראל, לריבונות ולמשילות שנעדרים מארצנו היפה, ההסכמות לעניות דעתי, גוברות על הפערים.
כדי להצליח על הציבור החילוני-לאומי, שמבחינתו יהודה ושומרון לא פחות כשרים (אם לא יותר) מקרית טבעון או עמק יזרעאל, חייב להיכנס אל מוקדי הכוח החילוניים. פרשן חילוני-ימני צריך לשבת באולפני החדשות של ערוץ 2 ו 10, הציבור החילוני-ימני, נטול הכיפות וחובב החצאיות הקצרות בימי הקיץ החמים, צריך להיות נוכח במאבקים הלאומיים ולהעביר את אותם מסרים בשפה חילונית. שפה שאין לה בעיה עם "סייעתא דשמיא", אבל זה גם לא בלקסיקון שלה, ואת זה חברים, לשמאל הלא-ציוני יהיה קשה הרבה יותר לעכל.