דעה: לא רוצה את האהבה של "שוברים שתיקה"

"שוברים שתיקה הוא ארגון חשוב, שכל כולו אהבת ישראל אמיתית. אהבת ישראל ההומאנית, אוהבת האדם, רודפת הצדק." כך כתבה חברת-הכנסת זהבה גלאון השבוע, בעיצומה של הסערה.

הרבה דברים אבסורדיים ומקוממים נוהגת גלאון לכתוב, אבל המילים האלה תלושות יותר מתמיד. אהבת ישראל? אוהבת אדם? רודפת צדק? זהבה, אנחנו מדברות על שוברים שתיקה, כן? זה אותו ארגון שמספר לכל מי שרק מוכן לשמוע כמה אלימים הם חיילי צה"ל, כמה אכזריים הם. אותו ארגון שנציגיו עוברים מבמה לבמה ומספרים כמה צבא ההגנה לישראל, הצבא הגיבור שהציל אותנו במלחמות נגד האויבים שלנו (מי שפותח במלחמה נגדך נחשב אויב, בפעם האחרונה שבדקתי) הוא צבא מושחת ולא מוסרי. אותו ארגון שמספר לעולם על "עיר הרפאים" חברון, כשהוא מראה את הרחוב הבודד שבו מותר ליהודים להתקיים בתוך העיר הערבית המפותחת, ומציג את הרחוב הצר הזה כ"עיר". אותו ארגון ששוכח לציין שמרכז הקניות של חברון, שנאלץ לעבור מקום בעקבות הטרור הערבי, פורח ומשגשג. זה אותו ארגון שמציג סרטים מלפני 15 שנה כאקטואליים ורלוונטיים, העיקר שרואים בהם מתנחלים מתפרעים. אז כן, מה יש לומר, שוברים שתיקה הוא ארגון שכל כולו אהבת ישראל. ארגון רודף צדק.

אני לא אדם אוטומטי. זאת אומרת שאני נוטה לבדוק כל עמדה ולחשוב פעמיים ושבע פעמים לפני שאני מביעה דעה כלשהי. את הדעה שלי על שוברים שתיקה אני מגבשת כבר אי-אלו שנים, שבהן פגשתי בנציגי הארגון כשהוא היה קצת פחות מפורסם, כשהוא התחיל לערוך סיורים בעיר הולדתי, חברון. את סיפוריו על צה"ל לא ידעתי להפריך, כי שירתתי בשירות לאומי, לא בצה"ל. רק שמעתי מה הם מספרים, ושאלתי את מי שהיה מוכן לשמוע – באמת ככה צה"ל מתנהג? מודה, לא היה לי נעים לשמוע סיפורים כאלה, אבל אותה אי-נעימות התחלפה די מהר באי-נעימות מסוג אחר: כששמעתי את מה שהם מספרים על דברים שאני מכירה קצת יותר טוב. על חברון, הישוב, העיר, התושבים. שם כבר פחות הרגשתי צורך לשאול ולחקור, הרי מדובר בבית שלי, בעובדות שאני מכירה. אז כן – הם לא משקרים כשהם אומרים שמרכז הקניות של חברון עבר מקום. הם לא משקרים כשהם מספרים שהחנויות ברחוב סגורות, ושלערבים אסור ללכת בחלקים מסוימים באותו רחוב. הם לא משקרים כשהם אומרים שהחנויות ברחוב השוהדא – "השאהידים", בערבית, כן – נסגרו "מטעמי ביטחון", "כדי להגביר את תחושת הביטחון של המתנחלים". הם לא משקרים, הם רק מתעלמים מעובדות אחרות. למשל: העניין הפעוט, שאותה תחושת ביטחון משמעותה להצליח להגיע הביתה בחיים. כי באותם ימים ערבים הלכו ברחוב, ושחטו ופצעו יהודים תמימים. תופעה שלמרבה הצער חזרה למחוזותינו לאחרונה, לאחר שפתחו שם מחדש כמה חנויות. אז כשאני שומעת את זה, קשה לי ללגום בשקיקה את העלילות שהם מספרים על חיילי צה"ל ומפקדיו.

אני לגמרי מבינה את הבעייתיות שבשליטה הצבאית שלנו על האוכלוסייה הערבית, ולגמרי מקווה שזה ישתנה. אבל מה לעשות, כמו אדם בוגר, אני משתדלת לא לנתק את הדברים מהקונטקסט שלהם, וזוכרת שיש סיבה לאותה שליטה צבאית. שוברים שתיקה אולי יקראו לזה "תחושת ביטחון".

על רמת האמינות והדיוק בסיפורים של שוברים שתיקה, אפשר להתווכח. על לגיטימיות הפעילות שלהם בישראל אפשר לדון. אבל להגיד שזה ארגון שכל כולו אהבת ישראל? רבים וטובים ממני ניסו לענות על השאלה מה זאת אהבה, ועדיין אין תשובה. אבל בינתיים אפשר בהחלט לדעת מה זה לא. שוברים שתיקה, בואו נודה על האמת – ככה לא נראית אהבה.