אני מקבלת את דו"ח העוני כנתון. בהינתן המצוקה, העולב, היד שאינה משגת, היעדר הביטחון התזונתי לילדים בתוך הסטטיסטיקה העגומה ובהיעדר חינוך שוויוני או קורת גג שיש בה יציבות.
בהיעדר כל זה: מכירים את המשפט "תיזהרו מאנשים שאין להם מה להפסיד"?
אני מחפשת אדם כזה.
אני מחפשת פרזנטור לדו"ח העוני. אחד שאין לו מה להפסיד כי זה חלק בלתי נפרד מהמשוואה.
מישהו שיהיה הפנים הבלתי מנוצחות של הסטטיסטיקה העגומה הזאת, שייתן לנו, הציבור הסקפטי שמתייחס בציניות תל אביבית לנתונים, את "ריאיון הזהב" עם סיפור מנומק, מבוסס בנתונים ועובדות ובלתי ניתן להפרכה.
מהו סיפור מנומק, אתם שואלים?
ובכן, אלה בעיניי קווים לדמותו של הפרזנטור: בוגר מוסד להשכלה גבוהה. ייצוגי. רהוט ובעל עולם וורבלי עשיר. אחד שאולי לא נולד למשפחה הנכונה מבחינת משאבים כלכליים אבל עשה את המסלול ה"נכון" של לימודים שהיו אמורים להתוות לו דרך להצלחה כלכלית, ואם לא הצלחה כלכלית אז לפחות קיום נורמטיבי.
הציבור חייב להתעמת עם סיפור כזה. לב הסיפור הוא הפער. הפער בין מה שהאדם השיג (חובות, למשל) לבין מה שעתיד היה להשיג אם היה חי במדינה מתוקנת (שגשוג). במדינה מתוקנת צריך להיות היגיון. נוסחת ההיגיון פשוטה: אתה עני כי - לא למדת. אתה עני כי - שפתך דלה. אתה עני כי - אתה דל בידע או בכישורים.
במדינת ישראל של היום אין היגיון בעוני. בכל שנה נכנסים לסטטיסטיקה העגומה גם אנשים שעשו מסלול "נכון" ועדיין קורסים תחת הנטל. במציאות כזאת אפשר לדבר על שיבוש-מערכות כולל.
הפרזנטור של העוני הוא לא עולה חדש. הוא לא מגיע מאוכלוסייה נחשלת. אין לו קושי להתבטא ברהיטות. להיפך. וכל זה גם כדי להגיד שאם זה קרה לדמות הצבר אז על אחת כמה וכמה זה יקרה לאוכלוסיות אחרות שאין בהן את היכולות האלה ומלכתחילה קלפי הפתיחה שלהם נמוכים בהרבה.
ויותר מזה, בואו נדבר על הבירוקרטיות שעסוקות בלהציק לנו עם הארנק על בסיס יומיומי. עוד הרבה לפני מאבק הדיור יש מאבק על חיים הוגנים. מרגע שאדם קם בבוקר ויוצא לעבודה ששכרה אינה מכבדת את שעות העבודה שלו וזמינות-היתר למעסיק, והקניות בסופרמרקט עם מחירים בלתי תחרותיים בעליל או חופש תנועה מוגבל בגלל מחירי דלק שמאמירים ועושים על הציבור רווחים מופלאים בעושק שלהם.
המנגנון המאכל הזה פוגש אותנו בכל צומת ובכל הסתעפות.
מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה אנשים עובדים במשרה מלאה שיהיו עמוק עמוק בתוך הסטטיסטיקה העגומה הזאת. בני זוג שעובדים שניהם במשרה מלאה ועדיין אינם יכולים לספק לילדיהם ביטחון תזונתי או חיים הוגנים מבחינת צרכים מינימליים - זה מחדל.
האינטרס של המדינה או מוסדות השלטון שבה לתת לנו את התחושה שאם לא למדת אז גורלך מתאכזר אליך. בפועל אין זה נכון. תראו בעצמכם מי מצטרף אל מעגל העוני בכל שנה: יותר ויותר אנשים רגילים, רגילים במובן הקלאסי, הנורמטיבי (ולא מבחינה שיפוטית).
ובכן, הפרזנטור הוא התפקיד הראשי שיכול לשנות את המציאות.
הנושא הזה, שאין בו מינימום של אבק כוכבים או סקס אפיל יכול להפוך לדבר הכי חם בשיח התקשורתי-ציבורי, זה רק עניין של מי מוביל את הסיפור, את האייטם, מי מגלגל את הסיפור שלו אל פתחם של בעלי העניין להצית את העניין על סדר היום הציבורי. מי יצליח להוציא אנשים אל הרחובות. שוב.
העוני צריך לגייס לשורותיו פרזנטור אמיץ, חתרני, שבמקרה הצורך יהיה מוכן לקחת על עצמו גם פעולות גרילה. פעולות פרובוקטיביות מול מוסדות הממשל ומול כל מי שמייצג את יוקר המחייה. אחד שיאתגר את החוק. את חופש הביטוי. אחד שיבין את גודל התפקיד שלו ויהיה מוכן לעמוד מול מציאות בלתי אפשרית ובלתי פוטוגנית ולשנות אותה מהיסוד כי הוא מבין שיש לו תפקיד גדול בלשנות את השיח הסטריאוטיפי על עוני. ובעצם זה העניין, העוני הסטריאוטיפי הוא אנאלפביתיות. דלות מחשבתית או תודעתית.
העוני החדש הוא משהו אחר לגמרי, תסתכלו סביבכם ותראו שהשפה השתנתה, הפנים השתנו, וכעת המצב החדש מצריך פרזנטור ואולי זה הזמן להציע את עצמכם לתפקיד.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.