"היינו בצ'ק פוסט רגיל. בדקנו רכבים. עבר פלסטיני מאל פוואר, הסתכלתי עליו, לא הורדתי ממנו מבט. הוא לא היה נראה יותר מדי חשוד, המשכתי להסתכל עליו, אחרי חצי שעה בערך עזבתי את העמדה שבה בדקנו רכבים, הלכתי לדבר עם המפקד שלי שהיה ב'בטונדה' יותר גבוהה ממנה רואים את הסביבה כמו שצריך. בזמן הזה שדיברתי איתו המחבל חזר מהצומת, ותקף את החבר שלי שבדיוק בדק רכב. לא ראיתי את זה בהתחלה. המפקד ראה את זה מיד התחיל לצעוק לחבר שלי, דרך את הנשק, אני איתו, ירינו במחבל ברגע שהייתה לנו הזדמנות כדי שלא נפגע גם בחבר שלנו. הפלנו את המחבל לרצפה, ירינו בו כמה פעמים ואז טיפלתי בחבר שלי. הבאתי לו תחבושת. גם אזרח עם משאית עצר ועזר לנו מיד. שם לו גם תחבושת. וזהו. הכוחות הגיעו ופינו את חבר שלי. ככה נגמר בערך האירוע".
סמל איתן, לוחם בפלוגת דקל של גדוד 601 בחיל ההנדסה הקרבית, תיאר את מה שקרה לו ולחבריו בעמדת תצפית בפילבוקס שמשקיף לצומת בו נדקר חברו למחלקה לפני מספר שבועות. באותו הצומת בו נדרס למוות אברהם חסנו על ידי נהג פלסטיני.
הפלוגה הרובאית בפיקודו של סרן מיכאל פרנק (26) פועלת בגזרת חברון כבר ארבעה חודשים. מאז פרוץ התקוממות הפלסטינית ביהודה ושומרון והתגברות פיגועי הדריסה והדקירות מהלכים לוחמיו על חבל דק. מבצעים סיורים ומעצרים, בודקים כלי רכב במחסומי פתע, מטפלים בהפרות סדר ומתמודדים גם עם נשים שמסוגלות לשלוף סכין ולדקור וילדים שישליכו לעברם אבנים ובקבוקי תבערה. הפלוגה הזאת חיה חיים של ביטחון שוטף, כשגל הטרור שגואה בחודשים האחרונים הופך את המשימות היומיות שלהם למורכבות ומסוכנות יותר. כך נראית המציאות המתוחה והמדממת ביהודה ושומרון דרך עיניהם של החיילים בשטח.
הג'יפ של מפקד הפלוגה נעצר באחד ממחסומי הכניסה לעיר חברון הסמוך לבית חגי. הוא נראה רענן, אבל הלוחמים שלצדו מספרים שהוא בקושי ישן. מסתובב כל היום סביב העמדות כדי לבדוק האם הם ערניים ודרוכים, וקופץ לכל מקרה חריג - וכאלה יש 24 שעות ביממה. "אנחנו מבצעים בידוק ביציאה מחברון", הוא מסביר תוך כדי דילוג מעל מחסום דוקרנים ומסמן ללוחם ללוות במבט את חברו שבודק עכשיו מונית פלסטינית צהובה, "המטרה היא לצמצם עד כמה שניתן את היציאה של מחבלים לצירים. הצירים האלה משותפים לישראלים ולפלסטינים".
הלוחמים בשטח פועלים בסבלנות. לוחם אחד מסמן לנהג פלסטיני לעצור ובודק אותו. לוחם נוסף מאבטח אותו תוך כדי שהוא עומד מאחורי עמדת בטון ומשני הצדדים עומדים תצפיתנים. המ"פ מצביע על הלוחמים במחסום ואומר: "בסוף המורכבות הגדולה היא הכוח שנמצא כאן. אלה חבר'ה שעובדים קשה. 24 שעות במשמרות. אתה בודק רכב אחרי רכב מספר שעות. בסוף הדריכות שלך יורדת. האירוע יכול לתפוס אותך לא בחצי השעה הראשונה אלא אחרי שמונה שעות".
רוב שעות היום הלוחמים נמצאים בשטח במגוון משימות, וכדי לשמור אותם דרוכים לכל התפתחות מקפידים המפקדים לשנות עבורם את המשימות. בלילה מתבצעת הפעילות התקפית, מעצרים של מפרי סדר שצולמו במהלך היום או פעילי טרור שמבוקשים על ידי השב"כ. בתקופה שחלפה מאז נכנס גדוד ההנדסה לגזרה, איתרו לוחמיו תחמושת, מטענים ונשקים, אלות וסכינים.
"המילה שחיקה היא לא זרה, היא מרחפת באוויר", אומר סרן פרנק ומשבח את לוחמיו בשטח, "הלוחמים פה הם חבר'ה רציניים מאוד. מבינים את המצב, ומוכנים להקריב הכול. עובדים קשה גם בימים וגם בלילות כדי להגן פה על החבר'ה שנמצאים פה מתחתינו בבית חגי. הם מבינים שהם מגנים בגופם על הצירים ועל היישובים".
הגדוד עורך שיחות רבות על נחיצות הלוחמים בשטח נוכח הדילמות המורכבות שמייצרת המציאות. אחת מהן היא החיכוך בנשים, ילדים וזקנים. "לפני שהם לוחמים ולובשי מדים הם בני אדם", מנסה המ"פ להדוף כל ספק בנושא, "לכולנו יש אחיות, משפחות, אני נשוי ויש לי תינוקת בבית. אנחנו מתנהגים לכולם בצורה מכובדת. כבדהו וחשדהו. מכבדים, אבל גם נזהרים שהאויב לא יתפוס אותנו באירוע כזה או אחר".
הטנדר הממוגן בו נוסע מפקד המחלקה סגן משנה גיא עמרם (21) ממתין שנעלה אליו. נוסעים חזרה אל הפילבוקס לשוחח עם לוחמים. האחריות העצומה לשמור על הלוחמים כשירים למשימה, דרוכים ובעלי מוטיבציה מתחלקת בין המ"פ למ"מ. המשימות של עמרם נעות מאל פוואר, אחת ממחנות הפליטים העניים ביותר ביהודה ושומרון לעיירה בני נעים. שני מוקדי טרור מובהקים.
סג"מ עמרם סיים לפני כחודשיים את קורס הקצינים בבה"ד 1 והוצב כמפקד מחלקה פקד בפלוגה הרובאית. "להיות מ"מ בגדוד זה שונה ממ"מ בהכשרות. אתה צריך להיות חבר שלהם. אתה איתם 24/7", הוא הסביר והפנה מבט ללוחמים שמצפים להבנה מהמפקדים עקב העומס. הם ירצו לראות אותו מתוסכל באותה מידה. הם ירצו לראות את הקושי שלו בעיניים וכדי לרתום אותם למשימה הוא יהיה חייב להיות אחד משלהם. את הגבול הוא יקבע וידרוש בדרך כמה שפחות בעיות משמעת. כמה שיותר שקט תעשייתי למרות השחיקה.
היקף המשמרות משתנה. שמונה שעות סיור ו-16 שעות מנוחה, או ארבע שעות שמירה ושמונה שעות מנוחה. בעמדת הפילבוקס המשימות מגוונות והלוחמים ישנים בתוך גליל הבטון במשך שבוע ומתצפתים החוצה, מסיירים סביבו ונערכים להתקפות עליו או בקרבתו כדי להדוף הפרות סדר אלימות ופיגועים. יש גם אירועים קיצוניים תוך כדי פיגועים שבהם מגיעים הלוחמים ל-18 שעות רצופות בשטח. צמד המילים "מתח מבצעי" מטריד כל מפקד בגזרה.
דקה אחת של חוסר ערנות עשויה להוביל לפיגוע. מפקד המחלקה לא שוכח את הדיווח ברשת הקשר על לוחם דקור. "הדיווח בקשר נשמע בקשר די דומה לתרגיל. אתה עם עצמך מבין שזה מצב אמת. אתה מזנק לנקודה הכי מהר שאתה יכול. בסוף זה החיים של הלוחם שלך, זה מעל הכול. חשוב להגיד שבסיטואציה הזאת היה תפקוד מאוד טוב של כל הכוחות בגזרה. הגיע אזרח, מישהו שמוכר בגזרה שלנו, עובר שם די הרבה פעמים. עשו עליו בידוקים בעבר. בסוף הוא הגיע ודקר. התוצאות הן דקירה בגרון וחתך ביד. הלוחם עצמו תפעל טוב את האירוע, שני הלוחמים - מפקד ולוחם - שהיו איתו הגיבו במהירות. מה זה לתפקד טוב? המטרה שלנו זה לא להרוג אף אחד ולא לחמם פה את הגזרה. המטרה שלנו זה להימנע מאירועים כאלה. במידת הצורך מנטרלים את המחבל וזה באמת מה שקרה". אני מנסה להקשות ושואל על הסיוע הרפואי למחבל, שלפני דקות אחדות ניסה לרצוח לוחם. "נכון. זה לא פשוט. גם ללוחמים זה לא היה פשוט. הם מבינים את הרעיון. אנחנו לא הורגים אנשים סתם".
השאלה שלי עוררה מחשבות חבויות כנראה, ויש שתיקה בחלל הטנדר הממוגן. אני פונה אל הנהג כדי לשבור את המתח. "פאבלו, איך זה לחטוף אבן?", "קצת לא נחמד. זה מוריד אותך מריכוז. פתאום מקבל אבן וזה לא טוב". "ומה עושים כשזורקים עלייך אבן? תן טיפ", אני שואל, "לא להתרגש. בסוף יש לך רשתות, זה יגן עלייך. אבן זה לא רימון". "ואתה נותן פול גז? בורח?". פאבלו עונה באדישות, "נוסע, לא צריך להשתגע". הגענו אל הפילבוקס.
שער הברזל נפתח ואת המ"מ מקבלים הלוחמים בחיוכים. חלקם יושב בצד משחק שש-בש למרות שלהקות זבובים עטות עליהם. לוחם נוסף מתפלל בצד, כשהוא קורא את התפילה ממכשיר סלולרי. "אני נגד סלולר בלי שום קשר. יש על זה הרבה מאוד דיונים על כך שהטלפונים פוגעים בקשר בין אחד לשני, וגם בפעילות המבצעית. אבל בסוף אם יודעים להשתמש בכלי הזה כמו שצריך אנחנו נעזרים בו בפעילות המבצעית".
אחד הלוחמים הוותיקים בפלוגה הוא אוהד פורמן. פניו מעוטרות בזקן. הוא זוכה לכבוד מהסביבה. נראה שבעיקר בגלל הביטחון העצמי הגבוה אך גם בגלל המקצועיות. חברו נדקר בצומת במרחק 30 צעדים מהמקום בו ישבנו לריאיון. הוא היה בבית באותה העת בחופשה בבית, ומיהר להגיע לבית החולים לפני האמבולנס כדי לדאוג ולטפל.
"הכוח פעל כמו שצריך", חשוב לו להדגיש תוך כדי שהוא מתבונן בחבריו, "הכוח נטרל את המחבל. אנחנו דרוכים כמו תמיד להגן. בסופו של דבר אנחנו עומדים בחזית. מוכנים שזה יגיע אלינו. אפילו מעדיפים שזה יגיע אלינו מאשר שיגיע לאחד היישובים האזרחיים פה בסביבה או במרכז הארץ. יש דריכות. בסופו של דבר זה יכול להיות כל אחד. לא כמו בקריקטורות. כל רכב יכול לדרוס ואנחנו מוכנים לזה".
תנאי השירות בפילבוקס היא מהנמוכים שיש בגזרה. בלי מקלחת כמעט שבועיים, בלי מכונות שתייה קלה או כל סממן אחר לנוחות. נוכח המשימה המורכבת וחשיבותה, התנאים יוצאי הדופן של שינה בתוך גליל בטון מתקבלים בהבנה ובטבעיות. החשיבות באה לידי ביטוי לא רק באבטחת הצומת אלא גם במעצר של מבוקשים בדרך לפיגוע שהשב"כ מתריע עליהם. עיקר הפעילות היא סביב הפרות הסדר שמנסות לגלוש לציר 60.
"יש פה מספר הפרות סדר כל יום. המטרה שלנו היא למנוע הגעה לציר. לצערנו הם יודעים לזהות, מכירים כיפה וזקן, ואז הם זורקים אבנים. זה בעיקר", מספר פורמן באדישות, אולי בגלל הגיל או הניסיון שצבר בשטח. "התעסקות עם נשים, זקנים וילדים יותר קשה. אנחנו יודעים להתייחס אליהם בכבוד. לא משנה אם זו זקנה, ילד, או בן 20 כמוני. אבל מבינים שאחד האנשים האלה גם מסוגל להוציא סכין ולדקור, כמו שקרה לחייל מהמחלקה".
העלייה אל עמדת התצפית בפילבוקס עוברת דרך מדרגות תלולות במיוחד. התצפית מתמקדת בעיקר בצומת, בחממות הסמוכות מהן יוצאים בדרך כלל מיידי אבנים או ממחנה הפליטים עצמו. "האווירה קצת תוססת בגלל המצב. אבל מסתדרים", הסביר סמל טומי אבטה, "אני סומך על המפקדים שלי ששמו אותנו פה כדי למנוע את כל הדברים האלה כמו שקרה לחבר שלי. אנחנו צריכים להיות המגן פה".
טומי אבטה לא מוריד את העיניים מהשטח. לפתע הוא מזהה התארגנות של תלמידים בכניסה למחנה, הם נערכים להפרות סדר. אבטה מקפיץ את חבריו. קסדות, שכפ"צים, וכלי נשק. תוך דקות הכוח בחוץ, פרוש מול הכניסה למחנה. אחד הלוחמים מכוון את הנשק לעברם ומביט בכוונת. ילדים בני 10-12 מיידים אבנים באמצעות קלע דוד לעבר הלוחמים.
"זו השגרה היומית שלנו. הפס"דים קטנים כאלה, כל שעתיים יש ככה, בוקר וצהריים, לפעמים יש לך הפס"דים יותר גדולים. זה לא תלוי בשום דבר. זו בחירה שלהם. המטרה שלנו היא לא להתעסק איתם יותר מדי. כל עוד הם לא מסכנים את הציר. אין בעיה שיזרקו כמה שהם רוצים", מסביר הלוחם שמביט על האבנים שנפלו לידו.
סמוך אליי עוברת אישה בשנות השישים לחייה. צועדת על עקבים כשמטפחת עוטפת את ראשה. "אתה מפחד ממני?", היא אמרה כשהביטה בי, ספק צינית ספק מנסה לצחוק על המציאות ההזויה, "אל תפחד אהה, אל תפחד". היא המשיכה ונבלעה בתוך המון מיידי האבנים.
בסוף מדובר בילדים? אני שואל את הלוחם. "בסוף זה המשחק שלהם. יש הפס"דים שנמשכים מהבוקר עד הערב, יש הפס"דים שהם עושים יותר מאוחר בלילה. זה משתנה. לא שיש להם שעות מיוחדות לדברים האלה".
פלסטיני בשנות החמישים לחייו יוצא ממחנה הפליטים וצועק על הילדים ללכת הביתה. אחר כך הוא מניף את ידיו לעברם אבל זה לא עוזר. עבדאללה קוראים לו. "אמרתי להם לכו הביתה", מסביר עבדאללה המחויך בעברית עילגת, "אמרו לי 'יש לי סכין, תגיד לצה"ל - תבואו'". הבעת הגוף שלו הסתייגה מהפרת הסדר. "אנחנו רוצים לחיות, לא למות".
