כששחר כרמי, תל אביבי בן 39, היה נער בגיל ההתבגרות המאוחר, אימא שלו, יועצת חינוכית במקצועה, קראה לו לשיחה. היא הסבירה לו שזה הגיל להיות בו סקרניים ואם ירצה "לנסות צינגלה" כלשונה, היא תבין. "המרד שלי היה לא לנסות", נזכר שחר בשיחה ההיא וצוחק. מאז חלפו למעלה משני עשורים, ושחר עדיין לא ניסה "ואין לי כוונה כזו" - השיחה של האם הצליחה, מסתבר, מעל המשוער. היום, כשמאחוריו קריירה עמוסה של 15 שנים בעולם הפרסום והקולנוע כעורך וידאו, הוא התרגל להרגיש יוצא דופן. "הפנמתי שזו הנורמה ואני החריג", הוא אומר על התעשייה בה העישון הוא חלק מהנוף ושגרת העבודה. "זה נמצא בכל מקום, במסדרונות, במרפסת, בחדרי העריכה, נפוץ יותר מסיגריות".
לדבריו בעוד שבסביבת העבודה למדו לקבל את חוסר הרצון שלו לעשן, בסביבה החברתית מרימים גבה. שחר מספר לדוגמה שבת זוג לשעבר נרתמה לפרויקט "הפעם הראשונה" שלו, בחברתה, ללא הצלחה. גם החברים מסביב לקחו על עצמם את האתגר, ונכשלו פעם אחר פעם. "אני לא צריך אסקפיזם מהסוג הזה", הוא עונה לכל המבקרים.
אנשים כמו שחר כרמי הופכים חריגים יותר ויותר, בטח כשעם הזמן אנשים מתחילים "לנסות צינגלה" בגיל צעיר יותר. כמעט 40 אחוז מקרב הסטודנטים במדינת ישראל מדווחים שהתנסו בשנת 2014 בשימוש בקנאביס לפחות פעם אחת. מדובר בעלייה של קרוב לעשרה אחוזים בשנה כפי שעולה ממדגם שקיימה הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, בקרב מוסדות להשכלה גבוהה בארץ. הפופולאריות הגואה של הקנאביס תופסת מקום של כבוד גם בקרב התיכוניסטים. כרבע מבני הנוער מאמינים שאין סכנה בשימוש בקנאביס, עלייה של כעשרה אחוזים בארבע שנים. כבר בכיתה י' כתשעה אחוזים מדווחים על התנסות בקנאביס לפחות אחת בשנת 2014.
כן, נדמה לנו שכו-לם מעשנים. הניסיון למצוא מרואיינים לכתבה בין הגילאים 20 ל-40 שמעולם לא התנסו בכל סוג שהוא של קנאביס נתקל בתגובות ציניות. מרבית הנשאלים אף לא ידעו לדווח על מישהו בסביבתם שמעולם לא עישן. אבל מסתבר שדווקא יש כאלה שמוותרים, נמנעים, לא מעוניינים. קנאביס? זה משעמם אותי. אם להשתמש בסלנג הם סחים וגאים בזה.
הנתונים קרוב לוודאי לא מפתיעים את מי שחי בסביבה צעירה והטרוגנית. הצמח הירקרק הפך פופולארי בשנים האחרונות ויותר צעירים מתנסים, כשברקע התקשורת מחבקת את המאבק ללגליזציה ואי הפללת המעשנים וחברי הכנסת יוצאים בהצהרות גלויות על התנסויותיהם. מי שסבר שמדובר בתופעה תל אביבית או חילונית בלבד, יגלה שאחוזים דומים של מתנסים קיימים גם במגזר הממלכתי-דתי בקרב הבנים של כיתות י', ונתון כפול מזה במגזר הערבי בקרב הבנים באותה הכיתה. השימוש הפך כל כך רווח עד שלא קל למצוא צעיר שמעולם לא עישן.
"כשאני מדמיין את ההרגשה של איבוד השליטה זה לא נתפס לי כחוויה נעימה. חוץ מזה ראיתי את החברים שלי מסטולים והם חבורה של מטומטמים במצב הזה", עוקץ כרמי. אבל במקומות חדשים הוא בדרך כלל יעביר את הג'וינט הלאה, וינסה לא לעורר עניין. "אין לי בעיה לספר שאני לא מעשן", הוא יאמר כשישאל ישירות, "פעמים רבות השיח סביב זה דווקא מלא הערכה כלפיי".
בסביבתה של ליטל דנינו, סטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך בת 23 מאשדוד, מכנים אותה חנונית. "אני יודעת שאני המוזרה כי מעולם לא ניסיתי", היא אומרת. לא אחת חבריה מפצירים בה לנסות, מסבירים לה שכדאי לה רק בחברת אנשים שהיא סומכת עליהם. "אני מפחדת מאיך שזה ישפיע על הנפש שלי", היא מודה. וכרגע, וגם בעתיד הנראה לעין, אין לה כוונה לנסות. יתרה מזאת, היא לא תצא עם בחור שזה חלק משגרת החיים שלו. "אני לא אוהבת את ההתעסקות הזו, זה הופך אותך למי שאתה לא".
לא מזמן נקלעה עם חבריה לאירוע בחוף הים. הם הדליקו ג'וינט, וליטל נלחצה. "אמרתי להם שלא יקרבו את זה אליי, אני אפילו לא רוצה להריח את זה", היא נזכרת. "הם צחקו ואמרו לי שאני מגזימה".
מגזימה או לא, נדמה שהיום אלו שאינם מעשנים הם החריגים. כמו עישון סיגריות בעבר, או שתיית אלכוהול, כך הג'וינטים חלחלו לסביבה החברתית, לתרבות, להומור ולתקשורת. ומי שלא עישן מעולם, או מאמין שמדובר במוצר לא חוקי ומתעקש להימנע, ייתקל לרוב בתימהון או בלעג וברציונליזציה המצדיקה את השימוש. "החברים שלי מעדיפים שאזרום איתם", מנתחת ליטל, "כשפעם אמרתי להם בצחוק שאני רוצה לנסות, לא הייתה גבול לשמחה שלהם".
נטע קופל בת ה-31 מעפולה, רכזת בסוכנות היהודית, סבורה שכנראה ירשנו את התרבות הזו, כמו רבות אחרות, מהאחות הגדולה האמריקאית. כשהשתחררה מהצבא היא נסעה להדריך במחנה קיץ של הסוכנות היהודית בארצות הברית. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפה ל"תרבות הג'וינט" בממדים רחבים. רק שם היא הבינה עד כמה זה רווח. "מדריכים סיפרו שהם מעשנים באופן קבוע, וההורים לא יכולים להגיד להם כלום מאחר שהם בעצמם מעשנים". יש לומר שבמחנות אחדים בצפון אמריקה מתייחסים בחומרה למדריכים המעשנים סיגריות ובאותה נשימה יעלימו עין אם יעשנו ג'וינט בזמנם הפנוי.
בקרב בני ה-15 שדיווחו על שימוש בקנאביס בשנת 2014 ישראל מדורגת במקום ה-23 מבין 29 מדינות אירופה שהשתתפו בסקר. מובילה את הטבלה אסטוניה, עם דיווח של כרבע מבני ה-15 שהתנסו, ומיד אחר כך צ'כיה ובולגריה. המדינה בה נדגם אחוז השימוש הנמוך ביותר בקרב בני הנוער היא ארמניה, שם רק 1.5 אחוז מבני התשחורת הודו שניסו קנאביס אשתקד. הולנד, בה השימוש בקנאביס חוקי מעל גיל 18, לא השתתפה בסקר.
"האושר שלי לא תלוי בגורמים חיצוניים", מסבירה נטע את ההחלטה לא לעשן קנאביס, החלטה בה דבקה לאורך השנים. "יש אנשים שמוצאים בזה משהו מוזר, ונדמה שההתנהגות שלי אינה הנורמה".
לפני כחודשיים חזרה מטיול בהודו ודווקא שם התחזקה בה ההחלטה לא לעשן. אומנם מסביב הגיבו בתמיהה כשסיפרה שאינה מעשנת, אבל גם במבט לאחור היא מציינת שזו הייתה ההחלטה הנכונה "נתקלתי באנשים שעבורם זה נהיה מהות הטיול, והם היו מעשנים עצמם לדעת, זה לא מגרה", היא נזכרת בחוויות, "היו כאלה שנתקעו באותו המקום, לא יצאו לטייל, לא ראו נופים חדשים, רק נשארו במקום ועישנו כל הזמן".
מנגד, היא אומרת, אין לה בעיה עקרונית שיעשנו לידה, או שבן הזוג שלה יעשן. "סיגריות מפריעות לי הרבה יותר", היא מתוודה, למרות שלא תצא עם בחור שזה חלק אינטנסיבי מהחיים. שלו "אם מישהו רוצה פעם בשבוע לנקות את הראש, אני לא אתנגד".
בשיח על "תרבות הג'וינט" יש גם סמנים קיצוניים. מול אלה שהפכו את הקנאביס לאידיאולוגיה, ומדברים ללא הרף על הנושא והעישון הוא חלק ממהות חייהם, יש את אלה המתנגדים נחרצות. רועי ציקורל, איש חינוך בן ה-28, מתל אביב העובד כמנהל מדיה בקרן טראמפ, החליט להשקיע את זמנו בבדיקת התחום לפני שקיבל החלטה. הוא צפה בסרטים תיעודיים, קרא חומרים על ההשפעה ה-THC (החומר הפעיל), על המוח וביקר במרכז גמילה. "גיליתי שבניגוד לכל הטענות, גראס הוא חומר ממכר", הוא מסכם את מסקנותיו. לפני שנים אחדות אושפז חבר קרוב שלו במחלקה סגורה לבריאות הנפש. כשביקר אותו דיבר עם העובדים והמאושפזים במחלקה על הסיבות בגינן הגיעו לשם, "ולסמים קלים יש השפעה לא מבוטלת". לדבריו לאור הבדיקה הסיבה לא לעשן היא כמעט מתמטית "הרווח לא שווה את המחיר האדיר שאני עשוי לשלם".
רועי מעיד על עצמו שהוא משתדל לא להטיף לאנשים אחרים, והוא מודע לכך שעמדותיו נתפסות לא אחת כצדקניות. "אני לא אפתח במניפסט, כמו טבעונים נניח", הוא מחפש אנלוגיה מתאימה, "אבל אם יגיע אליי ג'וינט, אני לא אעביר הלאה כי כולם מעבירים". יתרה מזו הוא מצהיר, הוא אפילו לא ישב בסבב. הוא תופס את עצמו כאדם שמח, כזה הנכנס לאווירה גם בלי עזרים חיצוניים. לתפיסתו החברים שמעשנים מצטיירים כפחות אמינים בעת העישון וכל המעשה פוגע בבילוי המשותף
"אני חושב שאם יש משהו אנטי סוציאלי, זה לעשן ליד אנשים אחרים". הוא מסביר שמעבר לריח ולעשן, יש גם השלכות חברתיות לא נעימות, "אני יודע לקחת אותם פחות ברצינות, לא להתייחס להבטחות שלהם, ולדיבור האטי".
גם במקרה שלו החברים משיבים מלחמה, ולקחו על עצמם כפרויקט לגרום לו לעשן. "בחתונה שלי זו הייתה המשימה שלהם, אבל הם נכשלו", הוא צוחק. אפילו אמא שלו התגייסה לניסיונות לשדלו והופתעה כשסיפר שמעולם לא ניסה. "היא אמרה שאם אי פעם ארצה לנסות, היא תעזור לי". פעם תפס עמדה קיצונית יותר, אבל עם השנים התמתן והבין שיש כאלה שזה מסייע להם בהתמודדות עם חוויות נפשיות לא פשוטות, "חברים הלומי קרב מהצבא למשל". היום הוא מבין את היתרונות, ואף תומך נלהב בלגליזציה. אבל עדיין מבטיח, החסרונות ברורים וגדולים יותר. "אין לי כוונה לעשן". מסתבר שסחים הם ההיפסטרים החדשים.
