אני לא הולכת באמת לדבר על פרשת ינון מגל, אלא רק להעלות שוב את הטענה האבסורדית שנשמעת כל פעם בדיון על הטרדות מיניות: שאישה לא יכולה להתפלא כשמטרידים אותה, אם היא מתלבשת בצורה פרובוקטיבית. הרי יש קורבן ויש תוקפן, ושום דבר לא מצדיק את התוקפן, גם אם הקורבן היה מפתה במיוחד.
נולדתי וגדלתי בחברון. ב"מובלעת" היהודית הקטנה שבתוך העיר הערבית הגדולה. לאורך כל חיי, גם כילדה, שמעתי את התהייה הבאה יותר מדי פעמים: מה יש לקומץ יהודים לעשות בעיר מלאה בערבים, למה שלא פשוט תצאו משם ודי.
והנה, מגיעה עוד פרשה על הטרדה מינית, ומציבה את המשוואה הכל-כך מתבקשת בין שתי הסוגיות. כי מה גורם לאנשים לחשוב שאין שום דבר שמצדיק או מסביר הטרדה מינית, כולל אישה שלובשת בגדים מינימליים אבל כשמדובר באלימות ערבית, הנוכחות היהודית היא הפרובוקציה? למה אנשים מרגישים שזה בסדר להטיח במתנחלי חברון ש"אתם תקועים לערבים כמו עצם בגרון", וכל-כך לא לגיטימי להגיד לאישה "את מגרה את הגברים שלידך תתלבשי בצניעות!"?
לאישה יש זכות להתלבש כמו שהיא רוצה ולא לצפות שבעקבות כך יטרידו אותה (כבוד לזולת וצניעות הם ערכים שלא נכנסים למשוואה הזו), בדיוק כמו שליהודי יש זכות לגור בחברון ולהתפלל בהר הבית בלי שזה יצדיק התפרעות מצד הערבים. שום דבר כאן לא מצדיק, וגם לא מסביר, אלימות.
אישה שמכסה יותר את גופה רק בגלל פחד מהטרדה היא אישה חסרת ביטחון. אדם שחושב שנכון לסגת ממקומות שבהם מקללים אותו או דוקרים אותו, הוא אדם שחסר לו ביטחון. ואנשים מהסוג הזה אנחנו פוגשים חדשות לבקרים. אנשים כאלה מקבלים איכשהו כגזירת גורל את האלימות הערבית. אולי מתרצים אותה במושגים כמו כיבוש ודיכוי (טענות שניתנות להפרכה ולו רק בשל העובדה שההתנגדות האלימה של הערבים ליהודים בארץ ישראל החלה עוד לפני ה"כיבוש") ובמישרין או בעקיפין מצדיקים, או לכל הפחות מבינים את הטרור שאנו סופגים.
אישה לא אוהבת להסתובב עם תרסיס פלפל בתיק, ומדינת ישראל לא אוהבת לחיות על חרבה. אף אחד לא ביקש מלחמה. ואם יש כזאת, אנחנו ממש לא צריכים לשאול את עצמנו מהם המניעים או ההצדקה כי אין הצדקה לאלימות. האצבע, דבר ראשון, צריכה להיות מופנית כלפי התוקפן.
כנראה מישהו פה מאוד לא אוהב את העובדה שאנחנו חיים לצדו, וכדאי לחקור את השורש לכך אצלו, לא אצלנו. התוקפן הוא הלא-לגיטימי, ובו צריך להתמקד. ביקורת עצמית היא דבר חשוב, כשהיא במקום הנכון ובגבול הנכון. לפניה נמצא הביטחון העצמי. וזה מה שהוא אומר: הם תקפו אותנו הם לא בסדר. הם לא אוהבים אותנו פה הם לא בסדר. הם נלחמים בנו כבר מאה שנים הם לא בסדר. בהם צריך להתמקד, בדבר הזה צריך להילחם. ואחר-כך, ותוך-כדי ומסביב, צריך לבדוק איפה אנחנו נדרשים להשתפר. אבל זהו סדר העדיפויות. ומי שזה לא ברור לו, כדאי בהחלט שיבדוק את עצמו היטב, כי ביקורת עצמית, כאמור, היא דבר חשוב.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.