השר לשעבר יוסי שריד הלך אמש (שישי) לעולמו והוא בן 75. שריד לקה בלבו בביתו שבתל אביב ולמרות פעולות החייאה ממושכות של מד"א נקבע מותו. שריד היה פוליטיקאי, פובליציסט, עיתונאי וחבר כנסת בתשע כנסות מטעם מפלגות העבודה, רצ ומרצ.
שריד כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו השנייה של רבין, משנת 1992 עד 1995, וכשר החינוך בממשלתו של אהוד ברק, מ-1999 עד 2000. במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית, והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
"אבא הלך לעולמו בסביבות השעה 21:30, כככל הנראה מבעיית לב שהוא סבל ממנה שנים רבות", מסר בנו ישי לתקשורת מחוץ לביתו שבתל אביב. "הלך לעולמו מנהיג אמיץ, לוחם לשלום, לצדק, ציוני גדול. אנחנו מצטערים גם כמשפחה וגם כחלק מעם ישראל". הלווייתו תיערך מחר בשעה 15:00 בבית העלמין בגבעת השלושה.
עוד בוואלה! NEWS:
הטייקון בוכה בלילה. טור דעה של יוסי שריד לוואלה!
בסוף יגיעו גם אליך. טור דעה של יוסי שריד לוואלה!
"הכדורגל הישראלי לא קשור לכדורגל": יוסי שריד מתארח באולפן וואלה! NEWS
שריד נולד ברחובות ב-1940. בשנת 1958 התגייס לצה"ל, שירת בחיל התותחנים ובהמשך היה כתב צבאי בביטאון "במחנה גדנ"ע". בשירות המילואים קיבל דרגות ייצוג ושימש קצין קישור לאו"ם בסיני. בתחילת שנות ה-60 עבד שריד ככתב בעיתון "דבר" וכקריין ב"קול ישראל". הוא היה בעל תואר שני במדע המדינה ובסוציולוגיה מבית הספר החדש ("ניו סקול") למחקר חברתי שבארצות הברית.
ריאיון של שריד לגלי צה"ל על המוות הקליני שעבר
הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כיועצו של פנחס ספיר. הוא כיהן כדובר מפא"י בשנים 1964-1966 ובגיל 24 מונה ליועצו של ראש הממשלה לוי אשכול. בתפקיד זה עבד כשמונה חודשים עד שהתפטר. בבחירות לכנסת בשנת 1969 עמד בראש מטה ההסברה במערך. בתחילת 1970 נתמנה למנהל לשכת האקדמאים במשרד העבודה.
בשנת 1974 נבחר שריד לראשונה לכנסת מטעם המערך, וכיהן בבית המחוקקים עד שנת 2006. במקביל שימש מורה לאזרחות בקריית שמונה ובשדרות. בנוסף, שימש חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת במספר כנסות. בתחילת שנות ה-2000 התגורר במושב מרגליות שבגבול הצפון, אליו עבר לאות הזדהות עם תושבי קו העימות.
בשנים 1977-1984, כאשר המערך היה באופוזיציה מול ממשלות הליכוד של מנחם בגין ושל יצחק שמיר, הוביל שריד כדובר המפלגה קו שמאלי שדגל במשא ומתן לפשרה טריטוריאלית וקרא להקמת מדינה פלסטינית. הוא גם התבלט בכך שהיה בין ראשוני המתנגדים למלחמת לבנון הראשונה. שריד היה היחיד מבין חברי הכנסת של המערך שבהצבעה בכנסת לא תמך במלחמה ונמנע מהצבעה.
למרות דעותיו על מלחמת לבנון התנדב שריד למילואים לליווי שיירות בלבנון, בין השאר כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בתנועות הסרבנות לשירות.
תמך בהסכמי אוסלו, התנגד לסרבנות לשרת בצה"ל
בשנת 1984 פרש שריד מהמערך למפלגת רצ בראשות שולמית אלוני בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית עם הליכוד ועם החרדים, מהלך לו התנגד בחריפות. שריד פעל במסגרת תנועת רצ בכנסת ה-12, ויחסיו האישיים עם מנהיג מפ"ם, יאיר צבן, ומנהיג שינוי, אמנון רובינשטיין, תרמו לאיחוד התנועות ולהקמת מרצ. בבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992 מוקם שריד כחלק מהסכם בין המפלגות במקום הרביעי, והיה יושב ראש הסיעה בכנסת. בבחירות אלה זכתה מרצ ב-12 מנדטים, הישג אליו לא שבה מאז.
כחצי שנה לאחר מינוי ממשלת רבין השנייה, ב-27 בדצמבר 1992, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והמשיך בתפקידו גם אחרי רצח רבין. הוא היה בין התומכים בהסכמי אוסלו ובקידום נושאים חברתיים. בעת הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו קבע כי ההסכם הוא "הישג מרשים לביטחון" וחזה "מזרח תיכון חדש".
בתחילת 1996 החליף שריד את שלומית אלוני בהנהגת מרצ, שאיבדה שלושה מנדטים בבחירות שבאו לאחר מכן וירדה ל-9 מנדטים. הוא כיהן כיושב ראש המפלגה עד ינואר 2003. בתפקיד זה איחד את רצ עם מפ"ם ועם חלק משינוי בראשות אמנון רובינשטיין למפלגה אחת שהחליפה את המסגרת הפרלמנטרית המשותפת. בבחירות לכנסת ה-15 זכתה מרצ ב-10 מנדטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני מונה שריד לשר החינוך בממשלת ברק.
שריד היה בין הבולטים מהפוליטיקאים החילוניים במאבק נגד כפייה דתית, הזרמת כספים לישיבות ואי גיוס חרדים לצה"ל. עם השנים פעילותו בתחום דעכה במידת מה. משהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מלבנון הביע ממנו שריד הסתייגות בתחילה. במקומה הוא שאף להסכם שלום עם סוריה שיכלול את החזרת רמת הגולן.
לאחר כשנה בממשלת ברק פרשה מרצ בהנהגת שריד מהממשלה בעקבות סכסוך ממושך בין שריד לבין סגנו מטעם ש"ס במשרד החינוך, משולם נהרי, אשר היה הד לעימות המתמשך בין מרצ וש"ס, במסגרתו כינה הרב עובדיה יוסף את שריד "המן הרשע". הסכסוך נסב סביב כספים מחוץ למסגרת התקצוב הרגיל שהובטחו למערכת החינוך של ש"ס במסגרת הסכמים קואליציונים.
בשלהי ממשלת ברק היה שריד שותף לשיחות טאבה, שהסתיימו בלא הסכם ולא מנעו את התמשכות האינתיפאדה השנייה. בשיחות תמך שריד בוויתור על ריבונות ישראל על הר הבית בתמורה לוויתור פלסטיני על זכות השיבה.
בשנת 2001, לאחר ניצחון אריאל שרון בבחירות הישירות לראשות הממשלה והצטרפות מפלגת העבודה לממשלת אחדות, הפך שריד לראש האופוזיציה. בכנסת זו תקף שריד בחריפות רבה את ממשלת שרון ואת נכונתה של מפלגת העבודה, שאותה כינה "הליכוד ב'", לשבת בממשלה אחת עם הימין והחרדים. הוא התנגד למדיניות החיסולים, לקיצוצים בתקציבי הבריאות, החינוך והרווחה ולמבצע "חומת מגן", גם אחרי 130 ההרוגים בפיגועי הטרור של חודש מרץ 2002. שריד טען שהמבצע רק יעצים את הפיגועים. תחילה תמך בצורה מאופקת בהקמת גדר הפרדה על הקו הירוק, אך משהתחילה הממשלה להקים את גדר ההפרדה בתוך שטחי הגדה המערבית התנגד לה בחריפות.
לאחר קבלת תוצאות מדגם הבחירות בבחירות 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה אך נשאר חבר כנסת. את האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות תלה יוסי שריד ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום.
בבחירות לכנסת ה-17 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת. בשנת 2004 זכה באות אביר לאיכות השלטון, מטעם התנועה לאיכות השלטון, בקטגוריית הרשות המחוקקת. ב-2 בדצמבר 2005 הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים.
אחרי הפרישה מפוליטיקה הקדיש זמנו לכתיבת שירה ולטורים פוליטייים
עם פרישתו מהנהגת מרצ, עבר שריד להקדיש חלק מזמנו לכתיבת שירה וסיפורת, שחלקם פורסמו בעיתונים ובכתבי עת. הוא בעל טור פובליציסטי ב"הארץ", שעוסק בעיקר בביקורת פוליטית וחברתית על אירועים בארץ ועל ההנהגה. בשנת 2015 החל שריד להשתתף בתוכנית הרדיו הפופולרית "המילה האחרונה" שבגלי צה"ל.
באוגוסט 2004 עבר שריד ניתוח להסרת גידול שפיר מראשו, שהסתיים בהחלמה מהירה ובחזרה לתפקוד מלא. את החודש שלאחר הניתוח הקדיש לכתיבת ספר אוטוביוגרפי חושפני, "זה הניתוח שלי". בראיון לרדיו גלי צה"ל שהתקיים ב-2012 חשף שריד אירוע שעבר עליו, המוגדר כמוות קליני.
(עדכון ראשון: 22:37)
