השבוע תדרך קצין בכיר במטה הכללי את תא הכתבים הצבאיים על הכיוון אליו שועט הצבא בתחומים מגוונים בעידן הרמטכ"ל גדי איזנקוט. נראה היה שאת המצגת שהוקרנה על הקיר בקצה השולחן הוא הציג עשרות פעמים בפני גורמים שונים בממשלה, בכנסת ובמערכת הביטחון. תקציבים, אסטרטגיה, התייעלות, קיצוצים, אימונים והתעצמות. האווירה הייתה בהתאם. בשלב הסופי נשאל הקצין על מערכת ההגנה S-400 שהציבו הרוסים בסוריה לאחר הפלת מטוס הקרב שלהם על ידי טורקיה. מהלך לחיזוק ההרתעה. הקצין הבכיר נדרך.
"בחלומות הכי רעים שלנו לא חלמנו שבחצר האחורית שלנו בסוריה תהיה לנו מערכת S-400 ויעופו לנו פה טילי שיוט", אמר בפנים רציניות. המחשבות על מערכת אימתנית כמו S-400 שמסוגלת להפיל מטוסים מעל שמי תל אביב הוציאו אותו משלוותו. לאחר מכן הוא ניסה לרכך את הדרמה ואמר ש"כרגע אנחנו לא רואים את ה-S-400 כאיום על מדינת ישראל". מאוחר מדי. מדינה שלמה עסקה במאמץ של איראן להשיג את מערכת ה-S-300 הנחשבת לפחות משוכללת, כדי להרתיע את ישראל, וכעת מערכת מהשורה הראשונה בעולם בתחום ההגנה האווירית חונה מתחת לאף של ישראל.
נכון, מדובר ברוסיה והיא איננה אויבת ישראל, אך בקצב שקואליציות ובריתות קמות ונופלות במזרח התיכון, במיוחד בגלל אינטרסים שנובעים מרצון להשפיע ולקדם נושאים כלכליים, איש לא יודע מה יוליד יום. מי היה מאמין עד לפני כמה שנים שרוסיה תחבור לחיזבאללה ולאיראן כדי להילחם בארגון דעאש על אדמת סוריה?
דבריו של הקצין הבכיר מהמטה הכללי אמרו הכול. זה עשוי להוות איום משמעותי על העליונות של חיל האוויר הישראלי. לגבי מידיות האיום וההשלכות שלו הדעות חלוקות.
הקצין הבכיר במטה הכללי הרחיב את היריעה לגבי ההתנהלות מול הרוסים ודיבר על המתח המובנה בעצם הפעילות המוגברת באזור. "מאז שנות השבעים לא טסנו מולם. יש לנו חוסר ידע בסוגיה הזו, כי עסקנו בעיקר בעולם הערבי. אנחנו מקיימים תהליכי למידה עם עצמנו ועם שותפים, להבין איך נכון להתמודד עם זה".
יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון INSS וראש תכנית מחקר המאזן הצבאי במזרח התיכון, הסביר כי המערכת שהוצבה בסוריה בשבועות האחרונים הוא שדרוג של ה-S-300 שהפכה למבצעית כבר בסוף שנות השבעים. בתחילת שנות התשעים, הציעה רוסיה את המערכת לישראל ובכירי מערכת הביטחון ומהנדסים הוזמנו למפעלים ברוסיה כדי לבחון אותה, אך ההצעה לא הבשילה לכדי עסקה. הניסיונות של ישראל להכיר את ה-S-300 ולהכין מולה מענה מבצעי החל באותן שנים.
בסוף שנות התשעים רכשה קפריסין את ה-S-300 אך בלחץ טורקי הוחלט להעביר אותה לידי צבא יוון שהציב אותה בכרתים, ומאז כלל חילות האוויר של נאט"ו מתאמנות עליה יכולותיה ולפי פרסומים זרים גם חיל האוויר הישראלי.
מדובר במערכת שכוללת יחידה בת עשרות חיילים, שחלקם אחראים ללוגיסטיקה, הרכבה ואחזקה, הפעלת קרון השליטה והבקרה, מודיעין ואבטחה. המערכת שכוללת משגרים, מכ"מים, רכב שיגור, מיירטים, קרון בקרה ושליטה היא מודולרית, ובהתאם לאיום היא מסוגלת להפעיל מספר מגוון של מיירטים נגד מגוון של איומים בתחומים שונים.
שפיר מעריך כי הרעש סביב המערכת המתקדמת מוגזם מאחר שהיא נמצאת בשלב זה בידי רוסיה. "מדובר במערכת עם מכ"ם חזק ביותר, שיודע לגלות כלי טיס ברדיוס מאוד גדול ולחבר אליו מיירטים ממספר סוגים שמסוגלים להפיל מטוסים מעל שמי ישראל. מצד אחד הרוסים לא בעלי ברית, אבל אנחנו מתאמים פעילות באזור. אנחנו כרגע כמעט באותו צד. לא תומכים גדולים באסד אבל גם לא בדעאש. לגבי אופי הפעילות מעתה בסוריה? ברור שזה יהיה קשה יותר אבל אפשרי. מהיכרותי עם חיל האוויר, הם יודעים להתמודד עם זה".
העליונות האווירית של צה"ל נפגעה עם הגעה של מערכת ברמה שכזו אל הזירה. היא משנה את מערך השיקולים של מדינת ישראל ומעלה שאלות פשוטות כמו האם לפעול? איך לפעול ומתי?
העליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי בלבנון באה לידי ביטוי כמעט מדי יום, כשהתקשורת הלבנונית מדווחת על כניסת מטוסי הקרב למרחב האווירי של ארץ הארזים. בגלוי ובאין מפריע מקיימים טייסי חיל האוויר טיסות מודיעין מעל יעדי חיזבאללה כדי לעקוב אחרי כל התפתחות. בסוריה הסיפור אחר לגמרי. לפי פרסומים זרים מתנהל חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי הסורי.
האלוף חגי טופולנסקי, כיום ראש אכ"א, יתמודד בקרוב על תפקיד מפקד חיל האוויר. טופולונסקי אמר בשנת 2012 כראש מטה חיל האוויר בכנס של מכון פישר על אתגרי הכוח האווירי כי "האויבים מבינים את הדבר הבסיסי, שמקנן בהם אולי עוד מ'מבצע מוקד' במלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום כיפור ובמלחמת שלום הגליל ולבנון השנייה. האיום המרכזי שהם צריכים לתת לו מענה הוא חיל האוויר. בהתאם לכך הם השקיעו בשנים האחרונות כסף ומאמץ בהגנה אווירית מתקדמת".
משה אורטס בן ה-80, שבעבר כיהן כמנכ"ל אלת"א וכמנהל חטיבת האלקטרוניקה ,מערכות נשק וחלל בתעשייה האווירית, ישיק בשבוע הבא את ספרו "האתגר שמעבר לאופק" המגולל עשרות שנים של פיתוחים טכנולוגיים עבור מערכת הביטחון. "ברגע שהאויב הבין לפני עשרות שנים שהוא לא מסוגל לכופף את כנף המטוס בקרבות אוויר-אוויר ושחיל האוויר הישראלי מנצח בכל קרב ומשיג עליונות אווירית, הוא החל להצטייד בטילים וברקטות שנועדו לפגוע בעליונות הזו", אמר אורטס השבוע. "החשש שלנו בשנות השבעים מפגיעה בעליונות הפך למציאות. אחד השיאים בשיח הזה היה המאמץ האיראני וצבאות אחרים בסביבה להצטייד בטילים בליסטיים. ישראל גם נכנסה למהלכי פיתוח ומחקר בנושא. כבר בשנות השמונים נערכנו לאפשרות הגבוהה ביותר והנה זה קרה".
אורטס סירב להתייחס להתמודדות של חיל האוויר מול מערכות כמו ה-S-400 בטענה כי מדובר בפרטים מסווגים שהשתיקה יפה להן, אך הסכים לומר ש"תחילתו של תהליך מענה לאיומים כאלה או אחרים הוא בעבודה משולבת והדוקה שבין חיל האוויר ואנשי הטכנולוגיה, שבסופה נולד המענה לאיום. שלב נוסף וחשוב ביותר בעיצוב הפתרון הוא להשיג מידע מודיעיני מלא על המערכת, ללמוד אותה. כיצד היא עובדת. התעשיות הביטחוניות העמידו מגוון פתרונות למערכות מהסוג הזה בעבר. בדרך כלל המענה יתחיל מהברקה. שיתוף מוחות של צוות שמתמחה בתחום. אחת הבעיות היא להשיג מודיעין על מערכת נשק. ללמוד אותה. להבין מה יש בתוכה וכיצד היא פועלת".
"בדרך כלל אנחנו הולכים לפתרון גם כשאנחנו יודעים על תכונות בודדות", הוסיף אורטס. "איך עובד המיירט? על איזה תדרים הוא פועל? איזה פולסים מייצר מכ"ם בקרת האש של האויב? היום זה היה ברור שהעולם ילך לכיוון של פיתוח טילי קרקע-אוויר נגד טילים ומטוסים אבל בשנות השבעים ותחילת השמונים זה לא היה כל כך ברור שפתרון כנגד טיל מאיים הוא טיל יירוט. כנגד מערכות יירוט הקיימות אצל האויב יש לפעול בתמהיל של אמצעים מגוונים לרבות מערכות לוחמה אלקטרוניות חכמות אותן כינה צ'רצ'יל 'מלחמת הקוסמים'. בסופו של דבר אין בעיה שאין לה פתרון כשמדובר במערכת מוכרת. במקרה זה מדובר במערכת מדור מתקדם יותר ולא מסוג אחר שלא הכרנו".
ההשלכות של מערכת ה-S-400 עדיין נלמדות במערכת הביטחון בישראל מאחר שהאפקט שיצרה הצבתה מהדהדות לא רק במזרח התיכון. מערכת זו מהווה איום על כל מי שטס במרחב וזה כולל את ירדן, ארצות הברית, צרפת, טורקיה, ומדינות מערביות נוספות.
"השאלה הראשונה שאנחנו שואלים את עצמנו לאחר הצבתה היא על מה היא מגנה", אמר השבוע טייס קרב במיל', "על איזה אזור מניחה המערכת ההגנה את הדגש שלה. התשובה לשאלה הזו תעזור לנו לתכנן דברים אחרת. צריך להבין שבסוף גם מערכת כזו מוגבלת בקווי הראייה שלנו. בסוף מטוסים שלנו צריכים לחדור, לתקוף ולהגן על עצמם. בשלב זה היא לא מאיימת עלינו, אבל תיאורטית? זה מסוגל להפיל אותך. לא רק מטוסי קרב פועלים באזור: מה עם מטוסי לוחמה אלקטרונית? איסוף, מל"טים ששוהים זמן רב. תלוי מאיפה אתה נכנס? זה מגביל יכולות".
העליונות האווירית כורכת בתוכה גם את המילה חשאיות. חשובה היכולת של חיל האוויר הישראלי להגיע אל היעד ולתקוף אותו - אך גם לאבטח את נתיבי החזרה לארץ שהופכים לרגישים הרבה יותר מרגע התקיפה, כי המטוס נחשף ברגע הטלת הפצצה. לחשאיות יש חשיבות גם אחרי נחיתת המטוסים בתחום המשימה. ה-S-400 משנה את כללי המשחק מבחינה זו.
לפי פרסומים זרים חיל האוויר הישראלי תקף בשטחה של סוריה ב-6 בספטמבר 2007. יעד התקיפה היה כור גרעיני בשלבי בנייה, שנבנה בעזרתה של קוריאה הצפונית. הדרג המדיני בישראל סירב לאשר את פרטי הדיווחים, בעיקר אלה שפורסמו בכלי התקשורת הערביים, והצנזורה דרשה מכלי התקשורת בישראל להגיש לה כל ידיעה בנושא זה. סוריה סירבה תחילה להתייחס לפרסומים באופן ישיר, ניסתה לגמד את הצלחת הפעולה הצבאית בשטחה והכחישה את הפרסומים בכלי התקשורת על בניית כור גרעיני בשטחה. גם בארצות הברית, סירבו להתייחס לתקיפה.
רק לאחר יומיים, דיווחו כלי התקשורת הטורקיים על מכלי דלק נתיקים של מטוסי חיל האוויר הישראלי שנמצאו בשטח סוריה, וכפי הנראה שימשו את מטוסי הקרב שחדרו דרך שטחם בדרכם לתקוף את היעד באזור דיר-אזור. באותם ימים הייתה טורקיה שותפה אסטרטגית של ישראל ובין חילות האוויר התקיים שיתוף פעולה הדוק.
לאחר שבוע וחצי פורסם ב"וושינגטון פוסט", כי מטרת התקיפה הייתה מתקן גרעיני שבנתה סוריה יחד עם צפון קוריאה. לאחר כחודש הצטרף "ניו-יורק טיימס" לפרסומים ודיווח כי חיל האוויר הישראלי השמיד כור גרעיני בשלבי בנייה. מאוחר יותר התפרסמו תמונות לוויין בהם נראו הוכחות כי הסורים פעלו באמצעות כלי הנדסה כבדים כדי למחוק את המבנים שבנו במקום ונפגעו. הסוכנות לאנרגיה אטומית פנתה לסוריה כדי לבחון את האזור והאם יש בו שרידים רדיואקטיביים, אך לא זכתה לשיתוף פעולה.
כאמור, בישראל נמנעו מלדווח ישירות על הפעולה בסוריה וצוטטו בשלב מאוחר יותר "פרסומים זרים". עד תאריך ה-2 באוקטובר 2007, בו אפשרה הצנזורה הצבאית לכתבים לפרסם שהייתה תקיפה בסוריה, אך אסרה לפרסם כל פרט נוסף על כך.
מערכת מסוג S-400 בגב של מדינת ישראל מפרה את האיזונים שהיו עד כה באזור ופוגעת בממד החשאיות של חיל האוויר הישראלי. עם מערכת כזאת בסביבה פעילותו של חיל האוויר חשופה.
"הנחת העבודה חייבת להיות שלמרות שמתואמים תמיד יכולה להיות טעות", אומר איש צוות אוויר בכיר במיל'. "חייבים לקחת את זה בחשבון שלמרות שהרוסים לא מעוניינים בכך יכולה להיות טעות. יש פה שינוי במאזן האסטרטגי. הנוכחות האגרסיבית של הרוסים באזור שלנו, הם שולטים על מרחב אווירי. העובדה שאנחנו מתואמים לא אומרת שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. חופש הפעולה נפגע. האם יש לנוכחות רוסית יתרונות? כן. רוסיה נלחמת באויבים שלנו. הם סוג של מבוגר אחראי ובטח שהם מפעילים מנופים על חיזבאללה. הם לא יעזו לפעול נגדנו בתקופה הזו. זה ייתפס כחוצפה. פרובוקציה. אבל יש כאן מנופים גם עלינו. בהנחה שחיל באוויר טס באזורים הללו ויש תיאום, זה לא אומר שחיל האוויר לא פועל בצורה מחושבת וזהירה. זה גם יוצר סוג של סדר. אך מה יקרה לאורך זמן? לא ברור. כרגע מדובר במערכת בשליטת רוסיה בשטח סוריה. מה יהיה בעוד חמש שנים? מה נעשה? נתקוף אותה?".
עוזי רובין, לשעבר ראש מנהלת חומה משרד הביטחון, ממפתחי מערכת החץ ונושא שני פרסי ביטחון, מסרב ללכת שבי אחרי ההפחדה של אנשי מערכת הביטחון, ולהיגרר אחרי החשש של אנשי צוות האוויר. "יהודים אוהב לעשות פאניקה מכל דבר. המערכת בידי הרוסים לא הסורים. זו לא מערכת חדשה אלא דגם משופר. רוסיה היא מעצמה. יש לה יכולות גדולות הרבה יותר מהמערכת הזו. צריך לפעול בשיקול דעת ולזכור שרוסיה לא עוינת. הטורקים צריכים להיות בלחץ, לא אנחנו. הצי החמישי האמריקאי באזור. בטח גם הוא מוטרד. מדובר במערכת הגנה שהיא המילה האחרונה של רוסיה. ייקח זמן לפצח אות אבל ההכרח הוא אבי ההמצאה".
"לפני מלחמת יום הכיפורים חשבו שטילים זה לא איום רציני ולכן לא חשוב להשקיע בכך", מוסיף רובין, "לצערי יש עדיין בקרבנו אנשים שלא מאמינים. לא מבינים שטילים זה איום. SA-6 היא מערכת הגנה הרוסית שהוצבה בסוריה לפני יותר מארבעים שנה. לא ידעו איך לאכול אותה. אני לא אשכח איך היו שני פנטומים שלנו טסים בשעה 10:00 כמעט מדי יום מעל דמשק כיצד לצלם מערכות הגנה אוויריות. קראנו לזה שעת המוות. לא ידענו אף פעם אם המטוסים שיצאו לגיחות צילום יחזרו. חטפנו מהטילים האלה אבל בסוף חיל האוויר הצליח להתמודד איתם בזכות גאונים מהתעשיות הביטחוניות".
טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, שותף להערכות האופטימיות של עוזי רובין. "אני לא מתרגש מכניסה המערכת", הוא אומר, "במשך עשרות שנים יש לסורים יכולת להפיל מטוסים בנתב"ג. אני גם מניח שרוסיה לא הביאה לכאן את המערכת הטובה ביותר שלה. גם איראן לא תקבל את הדגם הכי טוב שיש לרוסים. אין יכולות פלא ופתרון לכל דבר. גם בשנות השמונים ידענו להתמודד עם מערך טילי קרקע-אוויר מהצפופים ביותר בעולם שהוצבו בין לבנון וסוריה. ישראל צריכה להיערך לאפשרות שרוסיה תשאיר את המערכת, אבל גם לזכור שאנחנו לא צד בכל הסיפור הזה. יש פה מתיחות בין מערב למזרח. נכון שטעות אחת קטנה יכול להוביל לבעיה אסטרטגית ופוטנציאל של טעות אחת הוא גבוה מאוד, אבל זה לא איום ישיר על ישראל".
המתח במערכת הביטחון ברור. מצד אחד אנשי הטכנולוגיה בטוחים שיימצא פתרון לבעיה ולאתגר שמציבה ה-S-400, אבל בחיל האוויר בפרט ובצה"ל בכלל, יודעים שכל עוד לא קיים פתרון כזה, חיי הטייסים בסכנה, והם אלה שיושבים בתא הטייס ויצטרכו להתמודד עם המציאות החדשה. עד שיימצא פתרון טכנולוגי או שהמציאות תשתנה, ברור שנוכח הנוכחות של ה-S-400 באזור, ישראל תיאלץ לפעול בדרכים שונות מבעבר.