וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דעה: לראות מולנו בני אדם

3.12.2015 / 9:50

בעידן אשר מקדש את זכויות האדם והאזרח, נראה כי זכותם החשובה ביותר של בעלי המוגבלויות – הזכות לשיווין – נרמסת פעם אחר פעם על ידי קברניטי המדינה, מוסדותיה, רשויות ואף אנו על ידי כל אחד ואחת מאתנו כאנשים פרטיים

חנית נכה. ShutterStock
חנית נכה/ShutterStock

"רואה את הכפתור הזה, תלחץ עליו והאור יתחלף מהר יותר לירוק" אומר האבא שעומד ליד ילדו חסר המנוחה שרואה את הקניון במרחק נגיעה ולא יכול להתאפק עד שהרמזור יתחלף. הילד לחוץ על הכפתור, וכמה שניות לאחר מכן האור הירוק מופיע. בין ההתרגשות הגדולה על כפתור הפלא לריצה לעבר היעד הנכסף, ספק אם מי מהם שם לב לצפצוף שבקע מאותו מכשיר עת האור הירוק הופיע, אשר מטרתו לסייע לכבדיי ראייה לחצות את הכביש בבטחה. מקרה זה הוא דוגמה אחת בלבד מיני רבות למציאות הקשה בה בעלי מוגבלויות שקופים עבורנו כחברה.

היום, כאשר אנו מציינים את היום הבינלאומי לזכויות אנשים בעלי מוגבלויות, לישראל של שנת 2015 יש מעט מאד על מה להתגאות בנושא. בעידן אשר מקדש את זכויות האדם והאזרח, נראה כי זכותם החשובה ביותר של בעלי המוגבלויות – הזכות לשיווין – נרמסת פעם אחר פעם על ידי קברניטי המדינה, מוסדותיה, רשויות ואף אנו על ידי כל אחד ואחת מאתנו כאנשים פרטיים.

הם אינם דורשים הרבה, רק דבר אחד – להיות כמו כולם, אבל הדרך להפיכת בקשה זו למציאות רצופה מכשולים והשגתה אינה נראית באופק. זאת שכן הדבר דורש מאתנו לעמוד בשתי משימות שלכאורה מנוגדות אך בפועל משלימות זה את זה. המשימה הראשונה הינה להיות מודעים למגבלות שלהם וליצור עבורם סביבה נגישה אשר תעניק להם נקודת פתיחה שוויונית. הכוונה לנגישות פיזית אשר תאפשר להם להתנהל בחייהם כמו כל אדם אחר בין אם הם על כיסא גלגלים, נעזרים בקביים, לקויי ראיה או כבדי שמיעה. משימה זו אינה מוטלת על כתפיהן של הרשויות בלבד בכל הקשור להנגשת המרחב הציבורי, אלא גם עלינו כאנשים פרטיים שחושבים שזה בסדר להחנות את הרכב רק לשנייה אחת על המדרכה באופן שאינו מאפשר מעבר, או כבעלי עסקים פרטיים אשר אינם רואים צורך להשקיע עוד כמה גרושים כדי להנגיש את החנות או העסק.

המשימה השנייה העומדת בפנינו הינה לעשות את הפעולה ההפוכה בדיוק – להתעלם מהמגבלה. להסתכל עליהם ולראות אדם, בדיוק כמונו, ולא אדם בעל מוגבלות. אדם שהיה צריך שנכיר במוגבלות שלו כדי להנגיש עבורו את סביבת החיים, אך כעת מבקש שנשכח אותה ונסתכל עליו בגובה העיניים. משימה זו לצערי היא הקשה מכולם, ואנו כחברה איננו עומדים בה. אנו מתקשים לראות מעבר למוגבלות את האדם, העובד, איש הציבור, החבר. בין אם אנו מרחמים עליהם על "מר גורלם", ובין אם אנו מתפעלים על הישג זה או אחר אליו הגיעו "למרות מוגבלותם", אנו למעשה מתייחסים בראש ובראשונה למגבלה שלהם ולא לאדם שהם. אנחנו נותנים להם רחמים במקום הבנה אמיתית ועמוקה של צרכיהם וחייהם. אנחנו מעניקים להם תרומה וחסד אבל שוכחים לתת להם יחס שווה והוגן.

אישה עם קביים. ShutterStock
להיות כמו כולם/ShutterStock

את המחיר על אי עמידתנו כחברה בשתי משימות חשובות אלה משלמים מדיי יום בעלי המוגבלויות. בהתנהלות שלנו ובסביבת החיים אשר אנחנו בונים, יצרנו מרחב חיים פיזי וחברתי שמבודד אותם, ולמעשה מחמיר את המוגבלויות שלהם ומגבירים את התלות שלהם באחרים. אחת לשנה נזיל דמעה במופע התרמה עמוס כוכבים של עמותה זה או אחרת הפועלת למען בעלי צרכים מיוחדים, נפתח את ליבנו ואולי אפילו את הכיס ונתרום סכום כסף כזה או אחר. אבל בכך זה מסתיים בדרך כלל. כחברה נשלב אותם בגנים ובכיתות של מערכת החינוך אבל שהם מסיימים את דרכם בה, נשכח מהם ונותיר אותם עם בדידות גדולה. במציאות זו הם מתקשים למצוא עבודה, לייצר חברויות ולהיות עצמאיים. וכך, כאשר הם נעדרים מסביבת החיים היומיומית שלנו, הולכת ומעמיקה הזרות ומחמירה הבעיה.



עד אז אשר נמשיך לנוע בין היותם שקופים לגמרי לבין היעדר יכולנו לראות בהם כשווים, את המחיר נמשיך לשלם כולנו כחברה אבל בעיקר הם, אלה שרק חולמים להיות כמו כולם.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
seperator

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully