פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: הכל נעלם כשמישהו פותח את התיק הרפואי

      השבוע מצוין ברחבי הארץ את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. עבורי זה לא סתם עוד יום. זהו יום שמכירים בכך שגם לי ולאנשים כמוני, המתמודדים עם מגבלה נפשית או אחרת צריך להיות מקום בחברה. שכולנו אנשים ולא רק מושאי מחקרים וסטטיסטיקות

      אישה בודדה (ShutterStock)
      אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      אני הרבה דברים. אני נשואה ויש לנו שתי כלבות, אני בת מאושרת להורים מדהימים, אני חובבת סיפורי פנטזיה מושבעת, כי רק כשחולמים הכל אפשרי; אני צוחקת מהומור בריטי ובוכה מטרגדיות יווניות וכשאני מחייכת אפשר לראות את הרווח שלי בין השיניים.

      הייתי ממשיכה להציג את עצמי עד בלי סוף אבל כל זה לא ממש משנה. כל מי שאני, כל מה שאני, כל מה שאני יודעת להיות. הכל נעלם ברגע שמישהו פותח את התיק הרפואי. כל מה שהוא רואה זה תסמין, מחלה, סטטוס: אישה צעירה בעלת אישיות גבולית, סכיזופרנית והרשימה ממשיכה. ככל שקוראים את התיק שלי, יותר קשה לראות את מי שאני באמת.

      מי שקורא את תיק שלי, מייחס כל התנהגות למחלה. כשהוא יראה אותי צוחקת במקום להבחין בגומות וברווח בין השיניים הוא יחשוב לעצמו: "כן זה בגלל המחלה שלה. סכיזופרנים צוחקים בלי סיבה....". חושבים שאני מגזימה? ממש לא.

      זו המוגבלות האמיתית. המוגבלות של החברה.

      נתקלתי בתגובות כאלו אינספור פעמיים במהלך חיי, ובכל פעם מחדש קפאתי ולא הצלחתי להגיב. הרגשתי חוסר אונים וקושי להגן על עצמי. במשך שנים אחר כך יכולתי להציף זיכרון, ולחזור שוב ושוב לסיטואציה, לשחזר אותה ולשאול את עצמי מה יכולתי לעשות אחרת? אולי, רק אולי, אם הייתי מגיבה אחרת הייתי מצליחה לשמור על כבודי כאדם, פחות חשופה לכינויים כמו "משוגעת".

      לצד כל הסבל הזה מעולם לא איבדתי תקווה. היא תמיד הייתה ברקע, והייתי זקוקה לעזרה מהסביבה שלי כדי לתת לה מקום בחיי. הייתי זקוקה לכך שלא ישר ידביקו עלי תוויות, אלא להכרה, קבלה והבנה. אחרי תקופה קשה שכללה אשפוז פסיכיאטרי, מצאתי מקום שבמקום להציב מחסומים הושיט לי יד פתוחה - תכנית עמיתים. עמיתים פועלת במסגרת המרכזים הקהילתיים שמפעילה החברה למתנ"סים הארצית, כך שהמשתתפים משולבים בפעילויות קהילתיות, באירועים ובחוגים.

      הייתי כל כך לחוצה מהמפגש עם הסביבה. מה יחשבו עליי? איך אתמודד עם אנשים שאני לא מכירה? ומה אם יגידו שאני מוזרה? נכנסתי לחדר, וראיתי קבוצה של בנות חדשות, מצטופפות יחד, צוחקות. כשנכנסתי תשומת הלב של כולן הופנתה אליי, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. קפאתי במקום בפחד. ואז, רגע לפני שברחתי משם בריצה, פתאום אחת הבנות פנתה אליי בחיוך ואמרה "בואי שבי איתנו, בואי בואי יש פה מקום לידי".

      אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה זה היה משמעותי. היא הצליחה לראות אותי, למרות הפחד, ולקבל אותי בזרועות פתוחות. בלי להתייחס למחלה שלי כאל משהו מבדל. היום, בנות הקבוצה הן חברות שלי לכל דבר. זהו כוחה של קהילה.

      אישה בודדה (ShutterStock)
      לצד כל הסבל הזה מעולם לא איבדתי תקווה. אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      השבוע מצוין ברחבי הארץ את יום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. עבורי זה לא סתם עוד יום. זהו יום שמכירים בכך שגם לי ולאנשים כמוני, המתמודדים עם מגבלה נפשית או אחרת צריך להיות מקום בחברה. שכולנו אנשים ולא רק מושאי מחקרים וסטטיסטיקות.

      הכוח הוא של כולנו, לקבל. לראות את האדם העומד לפניכם, מעבר למגבלתו. לא להסתכל עליו כעל מתמודד, לא כמשתקם, לא כאדם עם מחלה נפשית. אלא אדם עם שם, עם חיוך, בן של מישהו, אח של מישהו, חבר.

      הבנה והכלה הן הכרחיות כדי להילחם באדישות ובייאוש שמאפיינות פעמים רבות את ההתמודדות הנפשית. זוהי גישת ההחלמה שלי. החלמה היא היכולת לראות את השונה הפגום והשבור בכל אחד מאתנו ולקבל אותם לא מתוך שיפוט ואשמה. חשוב שנדע להיות שם עבור מי שמסביבנו עם חיוך, מילה טובה והרבה אמונה.


      להצטרפות והזמנת סדנאות של התכנית להשתלבות מתמודדים עם מגבלה נפשית בקהילה: amitim@matnasim.org.il

      לעמוד הפייסבוק של התכנית – הקלק כאן