פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: כ"ט בנובמבר: זיכרון הדדי - הדרך לפתרון הסכסוך

      זיכרון המבוסס על הדדיות וסובלנות המכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת, עשוי להצליח, אולם, זיכרון המתייחס לאחר כאל נוכרי וקולוניאליסט, ינציח את הסכסוך לנצח נצחים. לרגל כ"ט בנובמבר

      חיילים יהודים במלחמת העצמאות, 1948 (אוסף התצלומים הלאומי , זולטן קלוגר)
      חיילי צה"ל במלחמת השחרור (צילום: זולטן קלוגר. אוסף התצלומים הלאומי)

      על ישראל לציין יום תודה והערכה לאו"ם/ ד"ר יחיאל שבי
      היום מציינים הפלסטינים באו"ם את תחילתה של הנכבה במסגרתה גלו מעל אדמתם מאות אלפי בני פלסטין והפכו לפליטים חסרי מדינה. במסגרת זאת, הם מציגים תערוכות זיכרון מלוות בתמונות של כפרים שוקקי חיים: חקלאים, סוחרים ושכבה של אליטה שלטת, והכל במטרה להציג את היישוב הערבי כחלק מציביליזציה פלסטינית.
      עבור העם היהודי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית, היוותה הישג. עבור הערבים היא מקור המפלה שבסופה הם איבדו שטחים ניכרים שיועדו למדינה ערבית.

      הכפרים הערביים "קמון" ו"קירה" שכנו בין תל יקנעם למושבה יקנעם. הם נבנו על חורבות יקנעם וקרת, עיירות הלוויים המקראיות. על פי תוכנית החלוקה, הכפרים היו אמורים להיכלל בשטחי המדינה היהודית. בסיומה של מלחמת העצמאות, תושבי הכפרים, עקרו לכפר כעביה. בתחילת שנות ה-90 ביקשו עקורי הכפרים וראשי התנועה האסלאמית מראש עיריית יקנעם לשקם את בית הקברות המוסלמי הנטוש שלהם "אל-מנצורה".

      בשנת 1992, הגיעו למקום צעירים מהכפר כעביה שהגדירו עצמם: מחנות עבודה אסלאמיים, ובערבית "מעסכר" (מחנות צבאיים), הם ערכו באתר מחנה קיץ לבני הנוער, צאצאי התושבים, שבמהלכו נוקה האתר, גודר ושולט בפסוק קוראני המיוחד לשהידים: "אל תחשיבו את אלה אשר נהרגו בדרך האל כמתים – חיים הם חיי אושר אצל ריבונם, המפרנסם בכבוד", והציבו שומר במקום. בשנתיים שלאחר מכן, נערכו שלושה מחנות עבודה דומים במקום. פעילות עקבית זו מטרתה אחת – חרף העובדה שהשטח נמצא בתחום מועצת יקנעם, מבחינתם מדובר בשטח אקס טריטוריאלי ששב לשליטת המוסלמים "דאר אל אסלאם".

      בישראל יש כ-450 כפרים ערביים נטושים שעל חלקם הגדול שוכנים כעת יישובים עבריים. השרידים היחידים מעברם הערבי היו בתי הקברות והמסגדים. ישראל הרשמית נמנעה מלהרוס את המקומות הללו כי סברה שיש לכבד את המקומות הקדושים לכל הדתות. התנועות האסלאמיות הדרומית והצפונית הקימו שתי אגודות, הממפות, מנקות, משלטות ומשקמות את שטחי בתי הקברות והמסגדים כשהמטרה הרשמית היא לשמור על המקומות המקודשים ולטפחם. יושב-ראש עמותת עקורי מעלול שעל חורבותיו הוקם כפר החורש הצהיר: "המטרה העיקרית האמתית ששואפים אליה תושבי הכפר היא החזרתם לאדמותיהם... אם יותר לנו לשפץ ולנקות את המקומות הקדושים אנו נשכיל להחיות את הכפר מחדש'.

      בשבתות אביביות מגיעים צאצאי התושבים העקורים לביקור בחורבות הכפרים, למסוק זיתים ולאסוף עשבי מרפא. הורים וילדים, תלמידי ומורים מגיעים לחורבות ונשבעים את שבועת הפליט: "אני נשבע באללה העליון והעצום שאאחז באדמת המולדת ארץ אבותיי וסביי, ובזכות השיבה הקדושה, אל משכני המקורי. וכי אסרב אם בסתר אם בפומבי לכל החלופות שיוצעו כתמורה או כפיצוי, או כמקום לאכלוס, ואללה עדי על דבריי".

      תושבי הכפר וצאצאיהם מאמינים, בהסתמך על החלטת האו"ם מספר 194, בזכותם לחזור לכפר ולעבד את אדמותיהם. מידי שנה, ביום הנכבה, הם מבקרים בציוני הכפרים. זו המציאות. הזיכרון לא נמחה. גם התקווה לשוב.

      במהלך מבצע "צוק איתן" שוחחתי עם צעירים ערבים מרפיח וחאן יונס, "מהיכן אתם?", שאלתי. "ממג'דל", השיב לי צעיר בן 18. "ממג'דל? מג'דל זה אשקלון, אתה מרפיח, הלא כן?", הקשיתי. "אנחנו גרים ברפיח, אבל אנחנו ממג'דל ולשם נשוב", התריס הצעיר. "למרות שלא נולדנו שם", אמרו לי הצעירים, "אנו חולמים על השיבה לבית, למסגד, לבית הקברות". "אבל יש שם עיר חיה ותוססת", השבתי. "או שהם יעזבו או שנעזיב אותם", ענו. "כמה שנים עוד תחלמו על זכות השיבה?" שאלתי. "לעולם לא נוותר", השיבו.

      זיכרון המבוסס על הדדיות וסובלנות כזה המכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת, עשוי להצליח, אולם, זיכרון המתייחס לאחר כאל נוכרי וקולוניאליסט, ינציח את הסכסוך לנצח נצחים.

      שבועת השיבה של העקורים הפלסטינים (צילום מסך)
      שבועת השיבה של העקורים הפלסטינים (צילום מסך)

      מרבית מדינות העולם מכירות באופן רשמי בגבולות החלוקה כבגבולותיה החוקיים של המדינה היהודית, ולא בגבולות הקו הירוק הנתפשים כגבולות שביתת נשק. העובדה שגם בירושלים המערבית הנמצאת בגבולות הקו הירוק, אין שגרירויות זרות, אפילו לא של אוסטרליה, קנדה וארצות הברית, ידידותיה המסורתיות של ישראל, היא ראיה לכך.

      התנועות האסלאמיות, וועדי העקורים השונים, דורשים מן המדינה להחזיר לפעילות את כל האתרים הדתיים החרבים – מסגדים ככנסיות ולחזור ולקבור את מתיהם בבתי הקברות הנטושים.

      הם מבקשים להפוך את משכנות המתים לאבני הפינה של השיבה לחורבות ולייסודה מחדש של פלסטין הערבית על גבי ההתנחלויות הישראליות – מעלול הוא כפר החורש, מג'דל היא אשקלון ויקנעם היא קמון. הייתכן?

      רק עמידה איתנה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית תמנע חזרה עתידית לגבולות החלוקה. לא לחינם מתעקש ראש הממשלה בנימין נתניהו על צמד המילים "מדינה יהודית". הוא יודע לאן חותרים הערבים: לשינוי אופייה היהודי של ישראל ולגבולות כ"ט בנובמבר 1947 ולא לגבולות יוני 1967.

      לכן, ביום זה, על ישראל לקיים "יום תודה והערכה להחלטת האו"ם", ובמסגרתו להציג באו"ם ובשגרירויות השונות בעולם, תערוכות המציגות צילומים של הארץ טרם ההתיישבות הציונית ובמהלכה:

      להציג את הישגי ישראל בכל תחום שהוא: ברפואה, במדע, בטכנולוגיה, בקליטת מהגרים, בהפרחת השממה. את תרומת ישראל למדינות העולם השלישי, את התייחסותה לבני המיעוטים ואת השתלבותם בעמדות מפתח בתחומי המשפט, הרפואה והמחקר.

      עליה להציג את המצב השורר במדינות האזור (אחת לאחת) ולתת לעולם לשפוט – מה אנחנו בנינו במהלך שישים השנה מקום המדינה ומה נבנה בארצות השכנות.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.