ביום שלישי בשבוע שעבר הדמוקרטיה הישראלית עמדה פעם נוספת בפני נקודת מבחן. לצערי, כמו במקרים רבים מדי בעת האחרונה, היא קיבלה ציון נכשל. באותו יום הייתה אמורה להתקיים הרצאה של ארגון 'שוברים שתיקה' בפאב קטן בבאר שבע. ההרצאה, אשר נקבעה זמן רב מראש עם בעלי הפאב, הייתה אמורה להיות הרצאת היכרות עם הארגון 'שוברים שתיקה', אליו אני מתגאה להשתייך. את ההרצאה מעביר אחד מלמעלה מאלף חיילים וחיילות ששברו את שתיקתם ומספרים על שירותם הצבאי בשטחים. ההרצאה, המבוססת כולה על עדויותיהם של חיילי צה"ל אשר שירתו בגדה המערבית וברצועת עזה, נועדה לחשוף את הקהל למגוון הפעולות אותן מבצע צה"ל על מנת לאפשר שליטה צבאית בת 48 שנים באוכלוסייה הפלסטינית.
אם לדלג לשורה התחתונה, בסופו של אותו יום ההרצאה לא התקיימה במתכונתה המתוכננת, אלא נאלצה לנדוד לבתים פרטיים של אנשים שהתעקשו על זכותם להאזין להרצאה ולשמוע על הנעשה בשם כולנו בשטחים הכבושים. כישלונה של הדמוקרטיה הישראלית טמון ברצף האירועים שהתרחשו בין קביעת ההרצאה ועד להוצאת צו המניעה לקיום ההרצאה על ידי משטרת באר-שבע.
החל מהרגע בו דבר קיומה של ההרצאה פורסם בדף הפייסבוק שלנו, החל מטר קללות ונאצות, שכלל בין היתר איומים מפורשים לפגיעה פיזית בבעלי הפאב, בי ובחברי ב"שוברים שתיקה" ובכל מי שיעז להגיע ולהאזין להרצאה. נוכח אותם איומים, הגשנו תלונה במשטרת ישראל, מתוך ציפייה כי משטרת ישראל תפעל כנגד אותם מאיימים, שאפילו לא טרחו לנסות ולטשטש את זהותם. אך לאכזבתנו, משטרת ישראל מעלה בתפקידה. את היעילות שמגלה המשטרה מול פלסטינים המסיתים לאלימות ברשת הפייסבוק היא לא הצליחה להפגין כאשר ההסתה לאלימות הגיעה מצד מחבלי המקלדת של הימין הקיצוני.
אך מעילתה של משטרת ישראל בתפקידה לא הסתכמה אך ורק בפסיביות שגילתה מול גילויי האלימות הבוטים שהופנו כלפינו ברשת הפייסבוק, אלא גלשה לשיתוף פעולה של ממש עם אותם גורמי ימין קיצוני שביקשו לסכל את קיומה של ההרצאה. בניסיונה למנוע את האירוע המתוכנן, המשטרה לא בחלה גם בהצגתו ביודעין של מידע שיקרי ומסולף בפני בית המשפט, שעל בסיס אותם שקרים שמסרה המשטרה הוציא את צו המניעה להרצאה המתוכננת. כך למשל המשטרה לא נרתעה מלהצהיר בפני בית המשפט שדבר קיומה של ההרצאה נודע לה רק יום קודם למועד האירוע. הצהרה זו משונה מאוד נוכח העובדה שיומיים לפני מועד האירוע עצרה אותה משטרה אדם שנחשד באיומים על הבעלים של הפאב בו הייתה אמורה להתקיים ההרצאה. אלא אם במשטרת באר-שבע יש מכונת זמן משוכללת, קשה מאוד להבין את הסתירה הזו ברצף הכרונולוגי של האירועים.
התנהלותה של המשטרה במקרה זה וכניעתה לטרור הימני, בדומה להתנהלותה סביב מחאת הגז וניסיונה המכוון למנוע את קיומן של ההפגנות נגד המתווה שמובילה הממשלה, לא מופיעה בחלל ריק. כמאמר הקלישאה, הדג מסריח מהראש, ומשטרת ישראל בסך הכול מבינה את רוח המפקד ופועלת על פיו. במציאות פוליטית בה ראש הממשלה מסית בבוטות כנגד 20% מאזרחי המדינה, במציאות בה שרת החוץ בפועל חולמת בפומבי חלומות משיחיים על מלחמת דת שבסופה גאולה, כאשר שרת המשפטים פועלת לחקיקת חוקים אנטי-דמוקרטיים שמטרתם סתימת פיות של מי שחולק על דעותיה הקיצוניות, מה לנו כי נלין על מחלקת הבילוש במשטרת באר-שבע.
נדמה כי היום, אולי יותר מאי-פעם בעבר, ברור כי הציבור הישראלי מחולק בין שני מחנות יריבים. מחנה אחד הדוגל בלאומנות קיצונית, שמסריו מנוסחים בצורה פופוליסטית וגזענית ושחלקו אינו בוחל בנקיטת אלימות, מילולית או פיזית, ממוסדת או ספונטנית, מחנה שבראייתו כל אמירה ביקורתית המנוגדת לתפיסת עולמו משולה לבגידה. המחנה השני הוא המחנה של אלה אשר מבינים כי שימורו של משטר הכיבוש הוא אות קין על מצחה של מדינת ישראל, המעמיד בסכנה את עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית. על כל אזרח במדינת ישראל לשאול עצמו עם איזה מבין שני המחנות הוא רוצה להימנות, ומה היה רוצה שתהיה דמותה של המדינה בה הוא חי ובה הוא רוצה לגדל את ילדיו. אני יודע שהבחירה שלי ושל חברי ב"שוברים שתיקה" ברורה, ושהבחירה הזו מחייבת אותנו להמשיך ולשבור את השתיקה, וכך אנו מתחייבים להמשיך ולעשות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.