כמעט תמיד זה מתחיל ברגע של בלבול. "איפה אני? איך הגעתי לכאן?" המחשבה המבהילה וההנגאובר שהפציע מפלחים את הראש בזה אחר זה, מתחרים על תשומת הלב. ואז, מתחילות לצוף תמונות מליל אמש. צ'ייסרים, מוזיקה, פלירטוטים. ליל שתיה כבד. חיוך קטן בזווית העין. רגע, מי זה ששוכב כאן לידי?
כמעט לכל אחד יש חוויות אלכוהול שיצאו משליטה. המילים הלא נכונות נאמרו לאדם הלא נכון, הודעות טקסט חסרות עידון, ריקוד מוגזם על הבר. לפעמים האירועים נחקקים עמוק בזכרון, ולפעמים הזיכרון נמחק לחלוטין - חתיכות חסרות, לילות שלמים שנעלמו. בלאק אאוט. צוחקים על זה עם החברים, מבקשים מהם שישלימו פערים, מתקלפים מהמיטה וקמים לעוד יום עבודה. זה החומר שממנו עשויות קומדיות אבל גם סרטי אימה. "שיואו! אני לא מאמינה שעשיתי את זה אתמול".
אבל אחר כך, לבד, כשמגרדים לרגע את הציפוי המגניב והפרוע, לפעמים החיוך נעלם ומחשבות מציקות מופיעות. "שוב זה קרה לי". אספנו ארבעה צעירות וצעירים מרקעים שונים, כדי שיספרו על הבלאק אאוט שלהם. מצחיק? תחליטו אתם.
נגה רנאל, 23, טבחית וקונדיטורית
אני מניחה שלא גדלתם כמוני. מגיל 15 אני שותה עם אמא שלי פעם בשבוע באופן כמעט קבוע. אלכוהול ואני חברים הכי טובים כבר שנים. אני בת 23, ונולדתי וגדלתי בצפון תל אביב. למדתי בתיכון יוקרתי, חוגים אחר הצהריים ושיעורי עזר כשהיה צריך. כל המרכיבים הנכונים. גדלתי באזור בו הכסף כמעט ואינו משחק תפקיד. מסיבות הנעורים ראוותניות ויוקרתיות, מותגים, צופים וגאג'טים. ערבי שישי אצלנו היו הפקה דרמטית. היינו שוכרים וילה פרטית, קונים המון אלכוהול ומבלים עד הבוקר או עד שההורים חיפשו אותנו. באחת המסיבות הראשונות, בגיל 16 בערך, למדתי להכיר את הוודקה מקרוב. שתינו אותה נקי, מוזגים לכוסות פלסטיק שקופות ובולעים כמויות גדולות. לא ידענו מה זה צ'ייסר ואיך מחשבים את ההבדל משוט והכמויות היו בלתי הגיוניות. בכוס ה 14 ששתיתי באותו הערב התעלפתי. סיפרו לי אחר כך שהיה לי סוכר נמוך, שדיברתי שטויות, שהעירו את ההורים כדי לטפל בי.
עברו שנים. היום אני גרה לבד, בדרום תל אביב. האלכוהול השתבח, מקומות הבילוי התמתנו והכסף אזל. אבל השתייה נשארה חריפה וקרובה. בארבע השנים האחרונות אני אחת מהבעלים של הבר הקואופרטיבי הראשון, הבר קיימא. היו תקופות שעבדתי שם, היו שרק ביליתי. אבל כמעט כל ערב אני שם והרבה דברים קורים כשמערבים אלכוהול ושעות מאוחרות. את זה למדתי בגיל 16, ואת זה אני לומדת כל ערב מחדש.
הסיפור שלי התרחש לפני כמעט שנה. באותו הזמן הייתי שותה המון. אם עבדתי באותו הערב אז הסתפקתי בחמישה צ'ייסרים וליטר וחצי בירה. אם הייתי מחוץ למשמרת, זה יכול היה להגיע ליותר. הרבה יותר. יש משהו בקהילה, באווירה, בביתיות של הבר שגורם להרגיש נח. שמזמין להישאר. אהבתי לשתות הרבה, למרות שהראש לא הפסיק לכאוב.
לא רחוק משם היה ספסל שנהגתי לשבת עליו בקביעות. הרצל פינת מטלון. בדרך הביתה או כשלא היה לי חשק לכלום. באחד הערבים, בסביבות השעה תשע בערב, קניתי בירה, הראשונה לאותו היום. הגברתי את הווליום באוזניות והתיישבתי על הספסל שלי לקרוא ספר ולהרגע. פתאום התנתקו האוזניות ולא שמעתי מוזיקה יותר. הרמתי את הראש ולא ראיתי כלום, הסתכלתי מסביבי ולא מצאתי אף אחד. הפכתי את התיק ולא היה בו טלפון. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהוא נגנב. זה היה מכשיר חדש, יקר, בן כמה ימים בלבד - סבתא קנתה לי אותו ממש באותו השבוע, אפילו ביטוח לא היה. הרגשתי מרומה. דמעות נקוו בגרוני ורצתי אל הבר. עוד לפני שדיברתי עם מישהו שם שתיתי חצי ליטר בשתי לגימות ועוד צ'ייסר בכדי להירגע. לאט לאט התחלתי לספר מה קרה. ביליתי כל הערב עם החברים והמשכנו לשתות. המשכנו לתוך הלילה, המשכנו עד שסגרו את הבר. שתינו מלא. באיזשהו שלב בערב לא זכרתי יותר. אני לא יודעת לאן הלכתי, איך יצאתי מהבר והאם יצאתי משם לבד.
התעוררתי בבית זר. קר. עדיין הייתי שיכורה ובחוץ חושך מוחלט. הצד הימני של הראש שלי אותת לי חזק שעשיתי טעות במהלך הדרך. הזדקפתי במפתיע והיד שלי פגעה במשהו; כנראה מישהו. הוא היה חי. גוף, פולט חום, הבטן עולה ויורדת בקצב הנשימות, ממש לידי. אני נתקפת סחרחורת קלה ולא יודעת במה לאחוז. שתי נשימות עמוקות והחדר מתייצב. לרגע הבית הזה נראה כמו משהו מוכר. הייתי כאן פעם, אולי יותר מפעם אחת.
החושך החל להרגע ולשלוח ניצנים כחולים של אור לשמיים. אני עוד שיכורה ובטח ישנתי שעה וחצי בלחץ. הושטתי את עצמי קדימה, למצוא שמיכה כדי לסלק את הקור הזה.
אחרי כל ההתנמנמות החרדתית ניסיתי להבין מה קורה פה. הצלחתי להבין שאני נגה, השתכרתי נורא בלילה הקודם ואין לי טלפון כי גנבו אותי ברחוב. אין לי מושג מה השעה אבל החדר כבר פחות חשוך. הדבר הנושם שלידי לא נראה כאילו הוא מתכוון להתעורר בקרוב, ולא הייתי צריכה לראות אותו כדי לדעת, ולו במעורפל מה קרה. קמתי, לבשתי את הבגדים מאתמול. הם הריחו מאלכוהול וסיגריות אבל זה הריח שגם ככה התחיל להיות מזוהה איתי, לאיש לא תהיה בעיה. לא הערתי אותו כדי להגיד לו שלום - אין סיבה להעיר אדם אם אין סיבה. הלכתי בעדינות, בשקט.
בערב ישבנו על סיגריה ודיברנו על שטויות. על ההופעה שתהיה היום בערב, על התור של מי לגלגל ג'וינט. לא נאמרה מילה על הלילה הקודם ורק המבוכה במבט שלו הסגירה את שהתחולל. עד היום חסרים לי הרבה פרטים. אני לא באמת בטוחה מי הייתי בלילה ההוא. מאז אני כמעט ולא שותה. אולי צ'ייסר בעבודה. אבל אחד. בירה אחרי משמרת, לפעמים, אבל אחת. האלכוהול ואני סיימנו, לפחות לרגע זה, את הרומן בינינו.
חן מימון, 33, דרמה תרפיסטית
מה זה בלאק אאוט? אדם יושב על בר. שותה צ'ייסר ועוד צ'ייסר. על כל דרינק שהוא שותה, הוא הופך להיות יותר שמח. מרגע לרגע הוא פחות חושב ויותר זורם, פחות מבויש ויותר נחמד, פחות משועמם ויותר סקרן. מרגע לרגע הוא הופך להיות אדם יותר חופשי. יש נקודה מסוימת על ציר הזמן שבה נגמר הבן אדם. זה בלאק אאוט.
אלו רגעים בהם אתה לא באמת מאבד את ההכרה, זה פשוט שאין אף אחד בבית. אדם שהולך, מדבר מתנהג וזז כמו בן אדם רגיל, רק שאין אף אחד בבית. זה מתגלגל מרגע לרגע ואין אף אחד שמנהל את ההצגה. אין מבוגר אחראי שדואג לחבר את הרצף של הרגעים.
לאורך הילדות שלי היה בי את הפוטנציאל להיות כמו כולם. זה נורא מרגיע להיות כמו כולם. יש תחושה שיהיה בסדר, שאם אני אעשה את מה שכולם עושים, זה יעבוד לי. זה לא באמת עובד ככה. במסע שלי גיליתי שהשמחה שלי והאמת שלי לא נמצאות "בין הקווים", בתוך הגבולות של הנורמה. הבנתי פתאום שזה שכולם עושים את אותו הדבר, לא אומר שכולם יודעים מה הם עושים. האמת נמצאת איפשהו וזה שכולם מחפשים באותו מקום לא אומר שיש שם תשובה. הייתי צריכה לצאת לחפש במקום אחר, מחוץ לקווים. הדרך שלי לצאת מהקווים היתה אלכוהול. הרבה אלכוהול. כל טיפת אלכוהול אפשרה לי להיות יותר משוחררת, יותר חופשיה, פחות ביקורתית ויותר אמיצה, יותר בכאן ועכשיו ופחות ופחות מוגנת מאחורי איזו פרסונה של עצמי. כל כך רציתי להשתחרר מעצמי עד שלא נשאר שם שום דבר.
כשהייתי קטנה הייתי התלמידה הכי טובה, החיילת המצטיינת. כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי לאוניברסיטת ת"א, לתואר ראשון במשפטים וכלכלה, "כי זה מה שאנשים מוצלחים עושים". רגע לפני שהלימודים התחילו נסעתי לטיול הגדול של אחרי צבא, בדיוק כמו כולם. חיפשתי שם משהו, לא ידעתי בדיוק מה. רק ידעתי שעדיין לא מצאתי את זה, לא באופן שבו לימדו אותי עד אז לחפש דברים. הרגשתי שיש משהו בפנים שאני לא מצליחה לראות, לא עם המשקפיים שדרכן הורגלתי להסתכל על העולם.
שם, רחוק מכאן, למדתי לאבד שליטה. גיליתי כמה מרגש להפסיק לרגע להיות "אני" ולגלות מה אני עוד. נפתח בפני עולם שלם של אפשרויות שלא ידעתי על קיומן כי הן לא היו בתוך מסגרת האמונות שלי. הייתי צריכה להפסיק לחשוב כדי להתחיל להקשיב. כשהקשבתי הבנתי שהאושר שלי לא קשור באיך שאני נראית או כמה אני מצליחה והבנתי שלהיות "הכי טובה" לא יענה לי על הצורך שלי להיות מאושרת. להרגיש שהחיים שלי שווים משהו.
חזרתי לארץ, ביטלתי את הלימודים ועדיין לא היתה לי תשובה. אז המשכתי לחפש. חייתי בלילה, יצאתי למסיבות טבע, עבדתי בעבודות לא שגרתיות, חיפשתי לראות מה קורה אחרי ש"אני" נגמרת. רציתי לשחרר את המוח החושב, המנתח, והמסע שלי עם האלכוהול ענה על צורך הזה. יש בסיפור שלי תקופה של שנה שממנה אני זוכרת רסיסים. חיפשתי לחקור גבולות ומצאתי את עצמי שוב ושוב מתרסקת. התעוררתי כל בוקר והבנתי שאני לא יודעת מה קרה. מי הייתי אתמול. איפה הייתי לאן הלכתי עם מי?! זה רגע מעורר אימה. זה היה תופס אותי בקרביים.
לשתות הרבה אלכוהול זה כמו לנסות לעמוד על נקודה קבועה במדרון חלקלק. להיות משוחררת אבל בשליטה, לשתות מספיק אבל לא יותר מדי. זו היתה משימה מורכבת מאוד. לא תמיד עמדתי בה. אני לא גאה בתקופה הזו אבל אני סולחת לעצמי עליה, הייתי חייבת לשבור את הכלים. נמאס היה לי להסתכל על הקנקן מבחוץ ורציתי לראות מה יש בפנים. את השברים של אז הדבקתי בחזרה למי שאני היום. לא ויתרתי על החיפוש שלי ומצאתי משהו שלא הייתי יכולה למצוא אחרת.
הבחירות שעשיתי בנאמנות עיקשת למשהו שאז בכלל לא הבנתי, הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת וממנו אני יכולה לתת את המתנה הכי גדולה שלי לעולם, האפשרות שלי לצלול עמוק עם אנשים לתוך האוקיינוס כדי להוציא משם פנינים. כי יש שם פנינים.
היום אני מטפלת בדרמה ובפסיכודרמה. העבודה שלי היא עם הנפש, כי אם הנפש לא חופשייה, כלום לא משנה. ומה שלא נעשה כשהפנים לא בריא, הבחוץ לא עובד. ככה זה, למדתי את זה על בשרי. הבמה היא מגרש המשחקים שלי, לאפשר לאנשים לצאת מעצמם, לחקור ולבטא את עצמם באופן חופשי, לשחק עם חומרי הגלם מהם מורכבים החיים ולא לשלם את המחיר. קשה לנשום שם בתוך התודעה המבוהלת שלנו, ההישרדותית, הביקורתית, זו שיודעת מה צריך, מה מותר ומה אסור. לא סתם אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת, כל אחד בדרכו. כולנו רוצים לעשות הפסקה מהדעת. לתת למוח הפסקה זה צורך קריטי. בריא לפעמים להשתגע. אפשר לעשות את זה עם אלכוהול, עדיף לעשות את זה בלי.
יש דבר כזה. אפשר להיות חופשי ומאושר.
התודעה הזו שלי, שלנו, המגבילה ומלאת הביקורת והפחד, זו שניסיתי להכניע על ידי עוד ועוד אלכוהול וסמים. למדתי לחיות איתה בשלום. אפשר ללכת את הדרך בחיים האלו עם יותר שמחה בלב ויותר בריאות בגוף. בסיפור האישי שלי - כדי לאבד שליטה הייתי צריכה לאבד את המודעות, היום אני יודעת שאפשר לעשות את זה אחרת. אושו קרא לזה "לאבד שליטה באופן מודע". להסכים לשחרר, ופשוט להיות מה שיוצא, ממש להסכים לתת ביטוי לדבר הזה שנקרא "אני" בעולם.
רתם, 25, סטודנטית לעבודה סוציאלית
שבת, שתיים בצהריים. עוד לפני שאני פותחת את העיניים כבר כואב לי הראש, מסתובב. אם רק אצליח לפתוח את העיניים, בטח הכל יעבור. אם רק אצליח להסתובב במיטה לצד השני ארגיש כמו חדשה. בחילה. כנראה ששתיתי כוס אחת יותר מידי, הרמתי איזה שוט מיותר או שפשוט חשבתי שלערבב בירה ויין זה סופר לגיטימי. אם רק הייתי זוכרת מה עשיתי. איזו טעות. זו לא הפעם הראשונה וכפי הנראה אני לא ממש לומדת מטעויות. אני יכולה לספור את כמות הפעמים שבהן טעיתי ככה על יד אחת, אולי שתיים. אולי כולל האצבעות ברגליים. כפול כמה וכמה פעמים. אבל מי סופר?
הפעם הראשונה הייתה בכיתה י', בחופשת הפסח. יצאתי לבלות עם חברים במסיבה. הציעו לי וודקה תפוזים. לא ממש ידעתי אם אני אוהבת את זה או לא אבל ראיתי שכל מי שיש לו וודקה תפוזים ביד מחייך יותר מתמיד ורוקד ממש יפה, אז יאללה. חמישה שקלים, כוס חד פעמית מלאה בנוזל כתום שמריח מאצטון. טועמת. אין מה לומר, זה מגעיל. אבל כולם חוזרים לתור ושותים עוד, וזה גם עושה לי מצחיק בראש. "יאללה! תשתחררי", צועקים לי, או שמישהו בתוך הראש אומר לי את זה. קצת קשה לי להבדיל. טוב, עוד כוס. העיקר שאהיה הכי יפה, מצחיקה, מטריפה, מדהימה. העיקר שארקוד כל הערב. העיקר שאדם ישים לב אלי סוף סוף. את ההמשך אני לא זוכרת. התעוררתי בבית, במיטה שלי, לבושה בפיג'מה. חברה השלימה לי את הפרטים וסיפרה שנרדמתי באוטו, והיא ואדם לקחו אותי הביתה. הוא כן שם לב, מסתבר, ברגע בו לא רציתי.
הבוקר למחרת הוא הכי קשה. הראש מסתובב וזה סימן שמשהו השתבש בתכניות. גם היום כשאני כבר מזמן לא בתיכון, ומתגוררת בדירה משלי בתל אביב, התחושה הנוראית הזו, חוסר האונים מול ללילה של שיכחה מרגיש בדיוק כמו בגיל 16. אני מצליחה לקום בסופו של דבר מהמיטה ולהרכיב את הפאזל במוח לפי הרמזים בחלל סביבי. הדלי ליד המיטה מסמל שהערב נגמר על הפנים ושקית הצי'פס הריקה מראה שהייתה ארוחת לילה. ההודעות בטלפון מוזרות, מביכות ואני לא מוצאת את נעל ימין. איפה היא לעזאזל? הרי אין סיכוי שחזרתי עם נעל אחת הביתה. נעל שמאל עומדת פה במקום כל כך יפה, מה הסיכוי שנעל ימין פרשה כנפיים ועפה? דפדוף בהודעות. פתאום אני רואה הודעה שנשלחה: "קסום אתה על הספסל". קסום? אתה? על הספסל? התקשרתי לעומר, חבר קרוב שבילה איתי אתמול בשלב שעוד זכור לי. כנראה שהוא החזיר אותי הביתה ולפי כוס התה ליד המיטה, גם דאג לי.
אני: "מה קרה שם אתמול?"
עומר: "אל תגידי לי שאת לא זוכרת כלום".
אני: "אני זוכרת שיצאתי מעפנה כי הוא לא בא ואז התחלתי לשתות".
עומר: "התחלת? פירקת שם חבית."
אני: "למה אתה דורך על פצעים? אבל עזוב את זה. איך הגיעה הודעה לטלפון שלי שאני כותבת לו שהוא קסום ומה הקשר ספסל?"
עומר:"וואי, את הורגת אותי. זה לא רק שמישהו לוקח לך כל שליטה, כבוד עצמי או טיפת טקט כשאת שיכורה, גם פשוט מוחקים לך את הזיכרון".
אני: "לא התקשרתי כדי לקבל שיעורים בשליטה עצמית. גם לא בשביל שתרמוס לי כל טיפת אהבה שנשארה לי כלפיי עצמי. גם ככה מתפוצץ לי הראש. אפשר הבין מה קרה שם?"
עומר: "התבאסת שהוא לא בא, שתית מלא, התחלת עם כל גבר שעבר כולל זוג הומואים וכשיצאנו החוצה הוא בדיוק ישב עם בחורה אחרת על הספסל. כמובן שלא יכולת לשלוט בעצמך אז שלחת לו הודעה מטופשת וכדי לוודא הגעה, גם צעקת אותה בקולי קולות. כשחושבים על זה, אולי באמת עדיף שיימחק לך הזכרון אחרי ערבים כאלה."
אני:"וואו, שיאים חדשים של עצמי. מרשים".
עומר: "אז אני מבין ששכחת את עניין השתן ברחוב וגם את הנעל החסרה".
אני: "שתן ברחוב זה ממש לא מוכר לי, אבל נעל ימין! בגלל זה צלצלתי אליך".
עומר: "היה לך פיפי. לרגע לא עצרת לחשוב מה הצעד הבא ואפילו לא הזהרת אותנו. פשוט נכנסת לשיח ברחוב והטלת את מימיך."
אני: "אז נעל ימין נעלמה כי לקחת אותה לכביסה כי השתנתי עליה?"
עומר: "האמת שזה יכול להיות אחלה סיפור, אבל שמתי לך את נעל ימין על הארון במרפסת. את פשוט היית נחושה שאת חוזרת אליו לספסל להביך אותו והדרך היחידה לעצור אותך הייתה לקחת לך את הנעל, שלא יהיה לך איך לצאת. היית כל כך גמורה שכשלא מצאת את הנעל ויתרת. מזל שהיית כזו מפגרת ולא חשבת על זה שיש לך עוד איזה 20 זוגות בארון"
שתיקה.
עומר: "אני מבין שאת עוד מעכלת את המידע".
אני: "בעיקר מנסה להבין איך לא חשבתי על זוג נעליים אחר".
עומר: "זה בעיקר בגלל שיש לך, יותר מכל אדם אחר בעולם, מחשבה מפגרת כזו, שכשאת שיכורה את בלתי מנוצחת, את מסוגלת להכל ואף אלכוהול שבעולם לא יעצור אותך".
נרי אשכנזי, 26, עיתונאי אוכל
גדלתי בקיבוץ. המון חופש, לילות ארוכים רחוק מעין ההורים, מרחב אין סופי. הייתי בגיל 14 כששתיתי לראשונה. בכל יום שישי, בסוף ארוחות הערב, היינו נפגשים באחד הקיבוצים באזור. נפגשנו בקיבוץ גינוסר, על שפת הכנרת. התרחקנו מאזור המגורים, הדלקנו מדורה ומישהו הביא וודקה זולה. אני זוכר היטב את הערב, אני זוכר איך הגעתי לקיבוץ, אני זוכר כשהדלקנו את המדורה, אני זוכר מי היה שם איתי. בשלב מסוים, אני לא זוכר איך, הבקבוק ואני מצאנו עצמנו לבד - והחלטתי שיהיה נכון לשתות את כולו. מאותה הנקודה הכל נמחק לחלוטין.
למחרת בבוקר התעוררתי ולא הבנתי איפה אני. לצידי ראיתי שיער חום ארוך, וחייכתי. הנחתי שזו אחת הבנות. הראש כאב לי כמו שלא כאב כל החיים ואחזה בי בחילה נוראית, אבל שמחתי שלפחות הערב היה כפי הנראה מוצלח, אם בחורה ישנה לצידי. הרמתי את הראש לאט לאט, פתאום הבחנתי שמתחת לשיער החום הסתתר בחור. נעמדתי על הרגליים בבהלה, זיהיתי שאני נמצא ככל הנראה בסלון של משפחה ומסביבי לא בחור אחד, אלא עשרה, אולי יותר. כולם מפוזרים על הרצפה, על הספות, על מזרונים.
לא זכרתי כלום. לא ידעתי איך הגעתי לשם, ולמה כולנו ישנים יחד. נמחק לי הזיכרון לגמרי. זו הייתה הרגשה מאוד מיוחדת, מעבר לכאב הראש והבחילה לא חוותי הרגשה כזו אף פעם, שיכחה מוחלטת. אתה ער ערב שלם, מדבר עם אנשים ומתקשר איתם, ואין לך מושג מה קרה. אתה לא מצליח למצוא את החתיכה החסרה. אני מניח שלנשים זו חוויה מורכבת יותר, אבל עבורי, בקיבוץ, בגיל ההוא, בין החברים, זו הייתה בעיקר הרגשה מפתיעה.
כשהחברים שלי התעוררו החלקים החלו להתחבר. מסתבר שבמהלך הערב דיברתי רגיל. קשה היה להבחין שאני שתוי. אולי שתיתי כמות אדירה, אבל דיברתי בצורה הגיונית רוב הערב. באיזשהו שלב כשכולם רצו להתקפל, סיפרו לי שהתיישבתי על האדמה וסירבתי לקום. הם היו צריכים לסחוב אותי וזה היה לא קל. בכל פעם נעמדתי על הרגליים, אמרתי שאני בסדר, התיישבתי שוב על האדמה והם היו צריכים לסחוב אותי שוב.
בבוקר גיליתי שהרגליים שלי מלאות שפשופים. חבר סיפר לי שבמהלך הערב חיפשתי את השירותים אבל עדיין היינו רחוקים מכל בית. התחלתי להתקדם לכיוון השיחים אלא שאז נתקלתי בגדר תיל, והתהפכתי. ממש עשיתי סלטה באוויר מעל הגדר ובאורח פלא לא קרה לי כלום.
כולם שתו ולא יכולנו להתקשר להורים שיבואו לקחת אותנו במצב כזה. אחת הבנות מגינוסר נדבה את הסלון של ההורים שלה, שם ישנו. בבוקר אבא שלי הגיע לאסוף אותי והשתדלתי לא לספר לו מה קרה למרות שמהבגדים שלי נדף ריח חריף של אלכוהול, והראש כאב לי כל הזמן אבל בכל זאת הייתי בכיתה ט', ואלו לא דברים שעוברים בשקט. בדרך חזרה הביתה עצרנו את האוטו כי הייתי מוכרח להקיא. סיפרתי לו ששתיתי עם החבר'ה והוא לא עשה מזה עניין. חשבתי שיש ביננו הסכמה שבשתיקה. שזה ישאר בינינו. "עניין של גברים". אבל עוד באותו היום הוא סיפר לאמא שלי והסיפור הזה הפך לענין גדול בקיבוץ. "הילדים של כיתה ט' משתכרים".
זו היתה כיתה ט' שלי. השנה הראשונה של התיכון. בשנים שיבואו קיבלנו חדרים מהקיבוץ, דירות קטנות רחוקות מהבית של ההורים. בחדרים האפשרויות הפכו בלתי מוגבלות. אלכוהול, סמים וכל מיני התנסויות שספק אם הייתי עושה היום. ועל אף כל אלה, כמו ששתיתי אז, באותו הערב, לא אשתה יותר בחיים.
