שרשרת הפיגועים אתמול והיום, שבמהלכם נהרגו שני ישראלים, ממחישה את מה שבישראל כנראה מסרבים להכיר בו: אנו בעיצומה של אינתיפאדה שלישית שסופה לא נראה באופק. זו התפרצות ללא המונים וללא יד מכוונת, אך עם לא מעט מחבלים לא כל כך בודדים ועם מוטיבציה לא נגמרת של צעירים וצעירות פלסטינים, לצאת ולהרוג וגם להיהרג במקרה הצורך. המפגעים באים מכל שורות האוכלוסייה הפלסטינית, מהערים ומהכפרים, ממחנות הפליטים ומשכונות יוקרה, מגיל 11-73. והבעיה הגדולה מכולן, היא שלא נראה שיש משהו שיעצור את המגמה הזו. הסטטוס קוו הוא שמנצח בשלב זה. ובמקום הסטטוס קוו שכולם מתגעגעים אליו מלפני כשלושה חודשים, זה של "השקט היחסי", אנו עומדים מול מציאות חדשה שבה בכל יום נרשמים עוד פיגועים, פצועים והרוגים.
חשבון פשוט מעלה את האפשרות שלא צפוי שינוי במצב הנוכחי בשנה וחצי הקרובות: הממשל האמריקני שנציגו, מזכיר המדינה ג'ון קרי, הגיע לאזור, אינו מתכוון להביא לחידוש המו"מ בין ישראל לרשות. בצד הפלסטיני נראה שהרשות עברה לדום שתיקה. לא מסיתה באופן בוטה מדיי ונמנעת בכלל מלהשמיע קול. כמעט בגדר נעדרת. יו"ר הרשות מחמוד עבאס ואנשיו אינם עושים רושם כמי שממהרים למקום כלשהו ונוח להם לראות את ישראל מקיזה דם מבלי שאפשר יהיה להאשים אותם. וממשלת ישראל עצמה, משמיעה בכל הזדמנות כמעט את ההסבר ש"אין מה לעשות", וגם ש"אין עם מי לדבר" .
וכך עד לבחירות בארה"ב בעוד כשנה, לא צפוי שינוי מדיני, לאחר מכן עוד כחודשיים עד שייכנס נשיא/ה חדש/ה לתפקידו/ה ואז עוד כמה חודשים עד לעיצוב מדיניות חדשה במזרח התיכון שבסופם אולי, יירשם שינוי מגמה במישור המדיני. ועד אז נמשיך לשמוע מכיוון שרי הממשלה הצהרות על כך שאסור לדבר עם הפלסטינים כעת, או לעשות מחוות לרשות הפלסטינית מאחר שמדובר בפרס לטרור. האבסורד הוא שכאשר נרשם שקט יחסי, אותם פוליטיקאים התנגדו ליוזמות, מו"מ, מחוות וכו', מאחר ש"לא ניתן לפתור את הסכסוך אלא רק לנהל אותו והסטטוס קוו אינו רע לישראל". האזהרות של מערכת הביטחון שללא מו"מ או מחוות משמעותיות תתרחש הסלמה, לא ריגשו אותם. עבורם השקט היה המפתח לכל.
ואז באה ההתדרדרות. ואותם אלה שטענו שאסור לעשות מחוות או לנהל מו"מ צועקים כעת מכל מקום "אמרנו לכם". לא, לא אמרתם. אנחנו (בכלי התקשורת ובמערכת הביטחון) אמרנו להם שזה יקרה ושצריך לפעול והם העדיפו להתעלם כדי לשמור על קדושת ארץ ישראל השלמה. ייתכן שהצדק עמם. אולי באמת מו"מ לשלום ואפילו נסיגות יובילו לקטסטרופה. כנראה שלא נדע כבר כפי שנראים העניינים כרגע. מה שכן ברור הוא שאם רוצים לנהל את הסכסוך יש לכך מחיר דמים כבד, והגיע הזמן לומר את האמת לציבור הישראלי הימני ברובו : בועת ניהול הסכסוך התפוצצה לנו בפנים והמחיר הופך לכבד יותר ויותר בכל יום שחולף. רציתם להמשיך ולשלוט בשטחים ? רציתם להמשיך ולכבוש? זה המחיר.
בינתיים, פניהם של שרי ממשלת ישראל מזכירים את עיניי האיילה שנתפסו בפנסי המכונית רגע לפני שהיא פוגעת בה. חסרי אונים, חסרי פתרונות או תקווה ובעיקר קופאים במקום. כאשר מקבלי ההחלטות נוסח נפתלי בנט נשאלים על כך, הם משיבים בתשובות נוסח "הממשלה הזו עושה, יותר מהממשלות בעבר" (על הריסת הבתים, תגבור הכוחות ופעולות הצבא). יכול להיות שהוא צודק. הבעיה הקטנה היא שבממשלות הקודמות לא היה צורך בצעדים שכאלה מאחר שמספר הפיגועים היה קטן בהרבה. וגם אם הורסים בתים ושולחים עוד כוחות לצומת גוש עציון, תמיד יצוץ מקום חדש שבו יהיו רק שלושה חיילים ולא שלושים וצעיר או צעירה פלסטינים יהיו טיפשים מספיק כדי לנסות ולעשות פיגוע.
אז מה הפתרון? בסופו של יום, ייתכן שלנתניהו לא תהיה ברירה אלא מלעשות את הנורא מכל ולבחור ב"ברירת שמשון": לדבר עם הרשות הפלסטינית. לנהל משא ומתן לשלום. כל פתרון אחר לא צפוי להביא להרגעת הרוחות וגם אז לא בטוח שזה כבר יעזור.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.