בווידאו: וואלה, הבנתי - כך סיקרו הצרפתים את מתקפת הפיגועים
ריח הפלאפל והשמן המטוגן שמציפים את האוויר בלב הרובע ה-4 ברחוב רו-דה רוזייר, נותנים לך הרגשה אמיתית של ישראל בפריז היפהפייה: חנויות יודאיקה מצד אחד, מהצד השני מאכלי רחוב עממיים. הלוך ושוב הולכים יהודים חובשי כיפה לצד חרדים, ופה ושם שומעים עברית במבטא צרפתי כבד. החנויות מתחרות ביניהן מי מהן כשרה יותר. אחרי כמה עשרות מטרים, כאילו כדי לתת תחושה אמיתית של ישראל מתגלים בפניך חיילים חמושים שמביטים בכל עובר אורח במבט חמור סבר. הם מוצבים מול בית הספר היהודי, שנראה יותר כמו מבצר כשמצלמות אבטחה מוצבות בכל פינה וקולטות את הילדים שיוצאים ממנו בשעת הערב, לצד החולפים ברחוב שמבקשים לאכול פיצה כשרה. עד לפני שנה, הרחוב היה ריק מאבטחה.
לאחר הפיגוע הקשה בסופר מארקט כשר בינואר 2015 הוחלט להציב שמירה קבועה במקום. רחוב אחר כך, החיים באיזור ה"מארה" האופנתי והברנז'אי בפריז, החיים נמשכים כסדרם: הגשם שב לשטוף את הרחוב מול שמוביל עד לכיכר הבאסטיליה, ואל חנות הגייז שמציגה לראווה מוצרי עור שונים נכנסים עוד זוג לקוחות. "ברור לי שבעוד עשר שנים אני כבר לא אגור פה", מספר לי ישראלי המתגורר בפריז עם משפחתו בשנים האחרונות, "השם הכי נפוץ בצרפת זה מוחמד, המאכל הכי פופולרי זה לא הפואה גרה (כבד אווז, י.ב) אלא קוסקוס. המוסלמים והמהגרים משתלטים על צרפת שהייתה פעם סמל החופש. היהודים מבינים את זה, אבל הצרפתים? הם חיים בסרט שהכול בסדר. בעוד שבועיים לא יזכרו בכלל מה היה פה".
הצרפתים ובעיקר הפריזאים, כך נדמה, הם בעלי זיכרון קצר. ימים ספורים אחרי סדרת הפיגועים הקשה שאירעה במדינה וניכר כי הרגש הכי בולט הוא הדחקה: זה לא גל ההגירה אשם באירועים אלא ההקצנה, אלה לא מוסלמים שביצעו את הפיגועים אלא רדיקליים שאיבדו את דרכם לאור הייאוש אליו נקלעו, ואל מול כלי הנשק והמחבלים המתאבדים שטבחו בצעירים אנחנו נבוא עם פרחים ואחווה. ייתכן שזה ההלם הראשוני מאירוע הטרור הקשה ביותר שחוותה המדינה, אבל אחרי כמעט שבוע בפריז לא שמענו כמעט מילה אחת של תקיפות מצד התושבים המקומיים. לצד ההדחקה, יש ניסיון הכלה: 129 הרוגים לא מצליחים לגרום לתושבי עיר האורות להבין דבר אחד: אירופה במלחמה. זהו לא רק מאבק על דמותה של אירופה, אלא גם על חיי תושביה.
פיגועי הטרור המזוויעים שביצעה חוליית דעאש על אדמת המדינה אירעו בלב לבו של השמאל הצרפתי. הרובע ה-11 הבורגני והשבע, חובב מושבע של מיעוטים וזכויות אדם. משרדי הבניינים שנבנו כבר לפני מאות שנים מאוכלסים כיום במשכילים ואנשי תרבות. משרדי עמותות השמאל וזכויות האדם לצד מערכות עיתונים ובתי קפה בוהמיים. דווקא כאן בחרה חוליית הטרור לבצע את הטבח במועדון הבטאקלאן במהלך הופעה של להקת מטאל. לא תמצאו במקום שכזה הרבה מצביעים של מפלגת "החזית הלאומית" הימנית-לאומנית של מארין לה-פן. הפיגוע כוון לבטן הרכה של השמאל תוך אמירה ברורה נגד תרבות המערב - ועדיין, פריז החילונית מתעקשת לשמור ולהאמין באדיקות בדת הפוליטיקלי-קורקט ויפות הנפש.
"אלה לא המוסלמים שעשו את הפיגוע", מספר לי עיתונאי מקומי סמוך לכיכר הרפובליקה, "אלא צעירים מיואשים, מיואשים מהמצב שאליו הגיעו שמבקשים לנקום במה שהם רואים כאשמים במצבם. צריך לשאול את עצמנו איך אנשים שהיו יכולים בעולם אחר ללמוד לצריך באוניברסיטה בוחרים במקום זאת להקדיש את חייהם לקיצוניות ולטרור". בישראל, סביר להניח, ניסיון להבין מאיפה מגיע הטרור היה נתקל באמירות בוטות על סף קריאה להעמדה לדין בשל בגידה. הכיכר, סביר להניח, הייתה מתמלאת במאות מפגינים זועמים. בפריז לא נמצא בנצי גופשטיין המקומי. אם הוא קיים, קולו לא נשמע בכלי התקשורת.
סמוך למועדון הבטקלאן, המשטרה המקומית יוצאת מגדרה על מנת למנוע מהתקשורת מלצלם את המועדון. המקום כוסה כולו בבד יוטה ירוקה ואוטובוס ארוך הוצב בכניסה. שוטרים עומדים בכניסה ומונעים מהציבור מלהתקרב. המפתיע הוא שלתושבי הרובע ה-11 המתגוררים בסמוך מצליחים למצוא תירוץ לבחירת המחבלים במועדון כיעד לפיגוע. אחד מהם מספר כי לפני כשבע שנים קיימו בעליו היהודים דאז של המועדון אירוע התרמה לטובת לוחמי מג"ב בישראל. האירוע גרר תגובות סוערות מאוד בצרפת כאילו המועדון ממן את הכיבוש הישראלי ומחוץ למועדון נשמעו אמירות כאילו מג"ב רוצחים. מול המועדון הפגינו מוסלמים רעולי פנים עם כאפיות לראשם, לא בלב מחנה הפליטים קלנדיה אלא ממש במרכז פריז, מול בתי הקפה האליטיסטיים, ואיימו כי "על בעלי המועדון לדעת שיישאו בתוצאות מעשיהם".
הדבר לא צריך להפתיע. גם הפיגוע בעיתון שארלי הבדו נתפס בעיניי רבים כתוצאה מההתגרות של עורכי העיתון במוסלמים על רקע קריקטורות של מוחמד, וכך גם הפיגוע ב'היפר כשר' שתוייג כעימות נוסף בין יהודים לערבים. כל הסימנים היו שם, אבל הצרפתים מסרבים להכיר במציאות האכזרית.
גם התקשורת והממשל הצרפתיים, סמלי הליברליות והפתיחות, מתגלים במערומיהם ובצביעותם. משרד הפנים הצרפתי הודיע כי יצנזר תמונות וסרטונים שצולמו במועדון הבטאקלאן במהלך הפיגועים, ובמקביל הודיע כי יחסום גם הודעות תומכות טרור וסרטונים של דעאש. נציגי הממשל פנו לטוויטר ולפייסבוק בעניין במטרה למנוע הפצת תמונות. ברגע משבר החירום המשמעותי הראשון של צרפת, היא פעלה כמדינה טוטאליטרית והטילה מסך שחור בניסיון למנוע הפצת מידע.
כך למשל תמונה שצולמה מתוך הבטקלאן, בה פוקסלו תמונות של גופות הוסרו על ידי משרד הפנים בטענה של "פגיעה חמורה בכבוד האדם" וכן "פגיעה בחקירה המשטרתית". בעניין זה, יש לדמוקרטיה הישראלית במה להתגאות: שעות ספורות לאחר פיגועים בארץ מופצות כמעט באופן מיידי. לא תמיד התמונות קלות לצפיה או ראויות להפצה, כדוגמת גופות מחבלים לאחר ניטרולם, אבל הממשלה בישראל בוודאי לא מטילה צנזורה כלשהי (למעט מסיבות ביטחוניות) בשל חשש לפגיעה ברגשות והמאבק דרך מפיצי תמונות פוגעניות שיש בהם עבירה של ממש על החוק נעשה דרך הגשת כתבי אישום, לא צנזורה מראש.
כך גם הצעדים המנהליים שנוקטת המדינה: החל מגלי מעצרים מנהליים, חיפושים בבתים ועד להגבלות שונות והכרזה על מצב חירום במדינה. הכרזתו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד על רצון לשנות את החוקה הצרפתית מעיד לא רק על פאניקה אלא על חולשת הממשל הצרפתי, שעוצמתו ההיסטורית קורסת מול אירוע טרור קטלני וקשה בעוצמתו, אך עדיין לא מדובר במלחמה.
התקשורת הצרפתית מנסה להימנע מלדון בסוגיית המהגרים במדינה. סוגיית המוסלמים והמהגרים לא מועלה לדיון ועצם העלאת הסוגיה לאוויר מסמנת את העוסקים בה לפאשיסטים. כלי התקשורת במדינה מדגישים בכל הזדמנות כי את הפיגועים ביצעו קיצוניים, את דתם ניתן למצוא בדרך כלל רק באמצעות זכוכית מגדלת. גם ההימנעות מהעיסוק בקורבנות מעידה על ניסיון הדחקה. אומנם בארץ העיסוק בקורבנות השכול הופך לעיתים לפורנוגרפיית מוות של ממש אך נראה כי בצרפת נוקטים במדיניות כמעט קיצונית לצד השני. תמונות ההרוגים כמעט ולא נראות על שערי העיתונים המובילים במדינה, בזמן שכל אחד מהמחבלים זוכה לכתבות נרחבות. לעיתים נדמה כי סיקור מותה הטראגי של הכלבה "דיזל" שנהרגה בפשיטת כוחות הביטחון הצרפתים על בתי המחבלים בעיר סן דני זוכה להתייחסות רחבה יותר מזו של קורבנות הטרור עצמם.
עושה רושם שמוצנעת גם הביקורת נגד כוחות הביטחון ומערך המודיעין של צרפת. העובדה כי תאי טרור הוקמו מתחת לאף של שירותי הביטחון הצרפתיים, המחסור במודיעין לאחר הפעולה ביום שישי ה-13, העיכוב בהגעת הכוחות למועדון הבטאקלאן, כל אלה עדיין לא הוצפו על ידי התקשורת הצרפתית, ונבלעו בשיחות על מורכבות המצב החברתי בצרפת והדיווחים השוטפים.
וכן, אי אפשר להתחמק מהצביעות האירופאית. תקיפות חיל האוויר הצרפתי בבירת דעאש א-ראקה שבסוריה היו בעיקר הוצאת קיטור. על פי דיווחי כלי התקשורת הערביים, בתקיפות נגד יעדי הארגון שכללו מחסני תחמושת ובסיסים נהרגו ונלכדו תחת ההריסות עשרות. אפשר רק לתאר את התגובות באירופה ובצרפת לו ישראל הייתה תוקפת יעדים של חמאס לאחר 129 הרוגים, והייתה מביאה לעשרות הרוגים ברצועת עזה. בישראל עדיין מפזרים כרוזים המזהירים בפני תקיפה, לפעמים אפילו מצלצלים לבתים סמוכי איזורי תקיפה כדי להודיע להם מראש שעדיף להם לפנות את המקום. אבל מה שאסור לישראל מותר לאירופה, בלי 'הקש בגג' ובלי 'בצלם'. ומה עם תושבי א-ראקה שסובלים מהפגזות בעירם בגלל כמה קיצוניים? והילדים? האם האו"ם מתכוון לפרסם דו"ח בעניין? התשובה ברורה. שר החוץ של צרפת הגדיר את התקיפה כ"לגיטימית לנוכח האירועים". אפשר רק לדמיין את גל הגינויים מאירופה לתגובה דומה של נתניהו לאחר מתקפה ישראלית ברצועת עזה.
ייתכן שיש גם בביקורת הזו יוהרה. זה לא שבישראל המצב מעודד יותר והדברים בדרך כלל מורכבים מכפי שהם נראים. אך עדיין, כשמעמידים את המאבק בטרור של ישראל אל מול זה של צרפת, הפערים הם ברורים. לכן, היה נדמה לא אחת במהלך הימים האחרונים כי הקהילה היהודית היא זו שצועקת כי המלך הוא עירום. "יש רובעים שלמים בפריז, לא תגיד באיזה פרבר מרוחק, מלאים בכלי נשק, רימונים וחומרי נפץ, אבל המשטרה פשוט מפחדת להיכנס לשם", מספר אחד מאזרחי פריז, בעל מסעדה כשרה, "אז איך מתפלאים פתאום כשיש פיגוע?".
סמוך לכיכר הבאסטיליה שטופת הגשם, סמל המהפכה הצרפתית שחרטה על דגלה את החירות, השיוויון והאחווה, נזכר אחד הישראלים שבמהלך מבצע צוק איתן היה המקום מאוכלס עד אפס מקום בעשרות אלפי מוסלמים שצעקו "מוות לישראל" לצד "מוות לצרפת". "המפגינים רדפו אחרי שוטרים שפשוט נמלטו, רק בזכות כמה פעילי כהנא מצרפת שעמדו מול המפגינים נמנע פגיעה בשוטרים". אל תטעו. הישראלי שמספר את הדברים רחוק מלהיות קיצוני או דתי. מדובר באיש משפחה, חילוני ופתוח, אבל חושש. "אנחנו כבר הבנו שצרפת כבר הפכה למוסלמית, הצרפתים עוד לא הבינו את זה".
במטרו הפריזאי בתחנת "נאיישן" המבטים חשדניים. התושבים המקומיים מעדיפים בימים האלה להימנע מנסיעה ברכבת התחתית מחשש לפיגוע נוסף, והמנהרות התת קרקעיות אינן מלאות בנוסעים כבשגרה. בכניסה לתחנה עומדת קבוצת שוטרים חמושה שנראית כאילו נכנסה למקום כדי להימלט מהקור. בדרך מפריז לשדה התעופה שארל דה גול אף איש ביטחון לא מסתכל עלינו. בדוכן של אייר פראנס שואל איש ביטחון משופם ועייף אם ארזנו לבד, האם מישהו נתן לנו משהו להעביר והאם המזוודות היו עלינו כל הזמן. "כמובן", השבנו. האישור ניתן אחרי מספר שניות והמזוודות מועלות במהרה על המטוס לארץ. ימים ספורים אחרי פיגועי טרור קשים, כאילו דבר לא קרה.