המגמה המסוכנת ביותר בישראל של הזמן האחרון אינה נטייה לימין, או לשמאל, או אפילו לא ה"הדתה" שכולם מדברים עליה כל כך הרבה, אלא הילדותיות. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית בחודשים האחרונים, לא יכול שלא להבחין במגמה מדאיגה ומסוכנת מאד של התנערות ממורכבות, ממחשבה חדה ואסטרטגית שרואה ניואנסים, אורות וצללים, והתחפרות בגישות ילדותיות חמימות ומנחמות. איך מתגברים על הבידוד הבינלאומי הגובר של ישראל מבעלות בריתה במערב, שהתבטא לאחרונה בהחלטה לסמן את מוצרי ההתנחלויות?
אם נשאל נציגים של הימין הדתי כמו משה פייגלין וציפי חוטובלי, פשוט "מאמינים חזק" בזכותנו על הארץ, עוצמים עיניים ומקווים שהעולם ישתנה בהתאם. סגנית שר החוץ, שנאמה על הקב"ה בפני דיפלומטים, באמת סבורה שאם נאמין באמת בזכותנו על הארץ, האירופים והאמריקאים יאמצו לחיקם את איתמר ואת יצהר בתופים ובמחולות. אחרים, כמו ילד שחושב שהוא מרכז היקום, בטוחים שהעולם כולו מסתובב מסביב לשלולית הקטנה שלנו. אם הכה הטרור בצרפת, אז הם בוודאי יבינו שדווקא כדאי לקנות גבינות מתקוע. דן מרגלית, בהצהרה שנראית כאילו הגיעה מארץ נהדרת, הציע "לשלוח חבילות סיוע מההתנחלויות" לצרפת ו"לקבל פצועים לשיקום באריאל".
בעיני יאיר לפיד, שעדיין רואה בעצמו ראש ממשלה לעתיד, האויבים שלנו נגדנו פשוט כי הם פויה. אם אבו מאזן משקר הוא לא עושה את זה בגלל הדיכוי או הכיבוש, אלא מפני שהוא שקרן. אם מחבלת רוצה לדקור חיילת, אז היא עושה את זה לא בגלל המחסומים, אלא בגלל שהיא רוצה להרוג יהודים. ואם התקשורת הבינלאומית כותבת נגד ישראל, זה לא בגלל שום דבר שישראל עושה, אלא בגלל שהיא שטחית ואנטישמית. אבו מאזן לא פועל, חס וחלילה, למען אינטרס מסויים, כדי להשיג מטרות מסויימות ובאילוצים פוליטיים ספציפיים, כמו כל פוליטיקאי אחר. הוא כזה כי הוא כזה. ככה נולד.
גם לטרור אין מניעים וסיבות. רוצחים אותנו כי אנחנו יהודים. זהו. יאיר לפיד, למרבה הצער, לא לבד מבחינה זו. שורה ארוכה של כותבים, מעצבי דעת קהל ופוליטיקאים ישראלים רואים את העולם דרך משקפיים עכורים של בכיינות מתקרבנת, שהתמונה המשתקפת מהן היא קווים פשוטים בשחור ולבן. מי שמנסה להציג תמונה מורכבת יותר, יואשם מניה וביה על ידי לפיד ודומיו ש"משהו רע עובר עליו", שהוא "סמולן" או שהוא "ירד מן הפסים".
מקובל לומר אצלנו, במיוחד לאחר האירועים בפריז, הוא ש"אין שום צידוקים לטרור", ואסור "להבין אותו" או לנסות לברר מה מניעיו. טעות קשה. גם אם אני מבין היטב את מניעיו של הטרוריסט, על כל מורכבותם, אני עדיין יכול להילחם בו עד חורמה. להבין אין פירושו לסלוח. ולמעשה - כדי להילחם באופן חכם בארגוני טרור, כמו ביריבים אחרים, צריך להבין אותם באמת, ולא כפי שהם משתקפים בדמיון שלנו. את כל הדיבורים הגבוהים על אור מול חושך, טוב מול רוע, מלחמת ציביליזציות, התנגשות מטאורים, כמה שונאים אותנו וכמה אנחנו צודקים וזכים משמן זית, צריך להחליף בתצפית מדוייקת, הערכה מפוקחת של המפה וחישוב אסטרטגי של המציאות על כל מורכבותה. רק כשהג'י-פי-אס שלנו יחשב את המפה הזאת ויבין איך פועלים השחקנים האחרים בזירה ומה מניעיהם, נוכל לברר איך כדאי לנו להתנהל כדי למקסם את הרווח והביטחון של ישראל.
במערכת הפוליטית אנחנו לא צריכים משוררי פייסבוק, נביאי זעם או טפחני אגו, אלא אסטרטגים ושחקני שחמט. רק אסטרטג אמיתי, שיידע לבחון את המציאות במבט מתוחכם וקר רוח, יוכל להוות אלטרנטיבה לראש ממשלה שכל תבונתו מוקדשת רק לאומנות שימור הסטטוס קוו והדשדוש במקום. האם יש אדם כזה בנמצא?
לעוד מאמרים של ד"ר דני אורבך: לחצו כאן הינשוף
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.