דעה: הדרך לנצח את המוות של דאע"ש

עלה מוות בחלונינו. במאבק נגד דאע"ש המערב מספר לעצמו סיפור על התנגשות של תרבויות, על קרב בין בני אור לבני לחושך. בעקבות מתקפת הטרור בפריז נשמעים שוב הדיבורים על מלחמה ש-"חייבת" לבוא. עד עכשיו לא נערכנו כיאות, אומרים הפרשנים. השלינו את עצמנו שהערכים שלנו – קדמה, דמוקרטיה, חירויות – ישמרו עלינו מפני האיום של האסלאם הקיצוני. לא נטעה כך שוב. נשתמש בכל הכח שעומד לרשותנו כדי לרסק את האיום האסלאמי הזה, ויפה שעה אחת קודם. כמובן שלא כל המוסלמים מחבלים. העניין הוא שמרבית המחבלים הם מוסלמים ולכן, בצוק העתים, צריך להיות פחות נחמדים ויותר נושכים.

כשנצא למלחמה, ממשיכים הפרשנים, ודאי שננצח. איזו ברירה אחרת יש לנו? את כל השיטה שלנו בנינו על סובלנות. אנחנו כל כך סובלניים עד שמבחנה האמיתי של הסובלנות שלנו הוא ביכולת שלה להשעות את עצמה. אם אנחנו באמת סובלניים, ביום פקודה נבין שאנחנו חייבים לוותר על כל הסובלנות הזו כדי לנצח את אלו שרוצים להרוג אותנו. מתוקף אמונתנו בעתיד המזהיר שצפוי לנו, אנחנו מוותרים על האפשרות לחיות בהווה. נסבול עכשיו כדי להבטיח את ניצחוננו המוחלט אחר כך.

הגישה הזו עתידה לנחול כישלון בהתמודדות עם דאע"ש, כיוון שעבור דאע"ש ההווה הוא העיקר. אנשי דאע"ש לא מתרגשים מן האיום המערבי במלחמה. לדעתם, הם כבר ניצחו בה. מדוע וכיצד הוכרז על ניצחון? אנשי דאע"ש ניצחו מעצם היותם מי שהם. הם נלחמים למען הטוב והטוב שייך לאלוהים, לכן סופו של הטוב לנצח. זה כל כך מובן מאליו עד שזה כמעט לא מעניין.

הניצחון לא יגיע כשגבולותיה הפיזיים של המדינה האסלאמית יקיפו את העולם כולו. הניצחון כבר כאן, ברגע זה ממש. רק בהווה יכול אדם לפעול באמת למען אלוהים, כיוון שהעבר נמוג והעתיד לא ייוודע לעולם. זו אמונה שמשליכה את יהבה על הממשי, כיוון שאלוהים הוא התגלמות הממשיות. העולם הלא-דאע"שי ממוקד באפשרי, במה שיכול להתרחש, וכך ממעיט בחשיבות של מה שמתרחש. דאע"ש לא מוותר על דבר ומתמקד במוחשי ובאמיתי. דאע"ש מתרחש.

דאע"ש יתקוף את רוסיה שתומכת באסד וגם את צרפת שמתנגדת לאסד. בכך הוא אינו חושף את חולשתו הרעיונית. דאע"ש מדגים עד כמה הוא מפוכח לגבי האשליה שמוכר המערב לעצמו, לפיה בסוריה מתנהל מאבק של טובים מול רעים. אין במדמנה הסורית טובים מול רעים, ולכן דאע"ש, מתוך נחישות רעיונית מלאה, יעשה בדיוק מה שנכון להנצחת ההווה שלו. זו איננה פשרה, אלא חובה דתית.

ההגיון הדאע"שי מתגלם בסיסמא החביבה על אנשי הארגון: Ad-Dawla Al-Islamiya Baqia Watatamadad, ובתרגום חופשי "המדינה האסלאמית הינה/נוכחת (ותתרחב)". על המערב להכיר בכך. המלחמה נגד דאע"ש לא תצלח אם הצלחה תוגדר כהשמדה של הארגון. דאע"ש נטוע עמוק בעיראק ובסוריה. הוא מתנחל בלא מעט לבבות גם מחוץ לאזור כשאנשיו מדברים על כבוד, על צדק אלוהי ועל שוויון חלוקתי. ההתרחבות הגלובאלית הזו, ללא מאמץ נראה לעין, מחזקת את עוצמת ההווה הגלובאלי של דאע"ש. על הקהילה הבינלאומית להתאמץ ולתקוע טריזים בהווה הזה, בין אם על ידי בידוד המדינה האסלאמית הפיזית ובין אם על ידי חתירה לשילוב מקסימלי של אזרחים מוסלמים במדינות בהן הם מתגוררים. עד שלא יסכין המערב לתבוע לעצמו את ההווה, ימשיכו אנשי דאע"ש לעשות בו כרצונם.