"אתם תעשו את העבודה, אל תדאגו לגבי התשלום, מילה זו מילה". אלו משפטים ששמעו פעם אחר פעם יועציו, מאמניו ואנשיו של איל ההון ארקדי גאידמק, והאמינו לו. בכל פעם שנשאל, ענה: "לחיצת יד מבחינתי יותר טובה מכל מסמך. אני קצר בכסף בישראל, אבל בחו"ל תקבלו". הם לא שיערו כי איל ההון, אחד שלוחץ הרבה ידיים, לא יעמוד בתשלומים במשך שבע שנים שלמות. בשבועיים האחרונים, כך נדמה, ייאלץ גאידמק, שעזב את ישראל, לחזור ולהתמודד מול יועציו, שבהם ראה כאשמים המרכזיים במפלתו. אחד מעובדיו, לואיס פרננדז שמו, הביא למעצרו בן שבועיים בשוויץ.
ב-11 בנובמבר 2008, בשעות הצהריים, התחוללה נקודת המפנה והסוף של איל ההון ארקדי גאידמק במסעותיו בישראל. גאידמק, שעמד כמעט לבדו במגרש הכדורגל בבית הספר במזרח ירושלים, נאם יחד עם יועציו, בכוחות אחרונים, בניסיון לגרד קולות בודדים ביותר מתושבי מזרח הבירה, כדי להיכנס לעיריית ירושלים. ברחבת מגרש הכדורגל הסמוך מאוד לשכונת שיח ג'ראח, התגודדו עשרות בודדים של פלסטינים. היועצים עדיין הפצירו בגאידמק להשקיע בציבור הזה, שלאורך שנים אינו מצביע בבחירות המוניציפאליות, וכך גם היה. אחוז ההצבעה מהציבור הזה, על אף התמיכה הסמויה בגאידמק, הייתה מזערית ביותר. גאידמק נחל מפלה צורמת בבחירות. 7,000 קולות בלבד.
מאחורי גאידמק עמדו עשרות יועצים, שלהם הבטיח תשלום בעבור שירותי יחסי ציבור רחבים. גאידמק, שנחשב לאיש של מילה ואיש של כבוד, הבטיח לכולם סכומי עתק על סמך לחיצות ידיים, לא חוזים חתומים. כדי להבין את התביעות והחובות הכרוניים שצבר גאידמק לאנשיו, יש לחזור עשר שנים אחורה.
תחילה, ייעצו לו להשקיע את מרבית מכספו בבית"ר ירושלים ואוהדיה, קבוצה אותה רכש שלוש שנים לפני הבחירות. אחר כך ביקשו להתמקד בציבור החרדי, במקביל לרכישת בית החולים "ביקור חולים". מי שהיה אמון כנציגו של גאידמק, היה יועץ האסטרטגי יוסי מילשטיין. ואם זה לא מספיק, כעת, שבע שנים אחרי, נאלץ האוליגרך החבוט להתמודד עם גל של תביעות מכל אלו שאותם תיווך מילשטיין לבוס.
לוואלה! NEWS נודע כי בשבועיים האחרונים הוגשו שתי תביעות לבית המשפט, בעיקר לאור ההתנהלות של גאידמק בעת ההסכמים בין הצדדים: זו של המתווך, מיכאל אטלין, בדרישה לפצותו בסכום של שלושה מיליון שקלים בגין דמי השבחה ורווח שהשיג עבורו בעבור מכירת בית החולים "ביקור חולים", וזו שהוגשה השבוע היא תביעתו של רחמים אריה, או בשמו הנפוץ יותר, מוטי לביא, בעל שליטה באתר האינטרנטי "כיכר השבת", ובאותם הימים הקמפיינר של גאידמק בבחירות המוניציפאליות לציבור החרדי, שלטענתו, לא ראה מגאידמק גרוש על עבודה מאומצת.
גאידמק, על אף התדמית של איש של מילה בכל הקשור לעמידה בהסכמים, לא שילם לשניים בעבור עבודתם, למרות שהבטיח בעל פה וכעס כשביקשו להפוך את ההסכם לכתוב. לביא דורש סכום של למעלה משני מיליון שקלים מהאוליגרך. בשני המקרים, המלינים טוענים: גאידמק שאנחנו סברנו כי הוא איש של מילה וכבוד, לחץ את ידינו, והיינו בטוחים שלא צריך חוזה כתוב במסגרת ההסכמים. "התנהלות גאידמק אינה מאפשרת במרבית המקרים לנהל התקשרויות, משא ומתן והמסתעף מהם, בכתב", נכתב בכתב התביעה של לביא. "הנתבע הנו 'איש שיח' המשדר כי מילתו הנה 'מילת ברזל', ומשכך, מפרש את דרישות תשלום כתובות כ'פגיעה בכבודו ובאמונו'".
מדובר בשתי תביעות ראשונות שמוגשות נגד איל ההון על ידי יועציו הרבים שסבבו אותו מאז הבחירות המוניציפאליות ההן ועד היום. מאז שמכר את השליטה בבית החולים ביקור חולים ויותר חשוב, את השליטה בקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, ממעט גאידמק להגיע לישראל. הוא עדיין מחזיק בבית בהרצליה פיתוח, אך משכיר אותו לשועי עולם, ביניהם גם שגריר קזחסטן בישראל. גאידמק ניתק כמעט לחלוטין את הקשר שלו עם ישראל בשנת 2013. למרות שעדיין המשיך להחזיק בבית"ר ירושלים במשך חמש שנים מרגע שהפסיד את הבחירות, הוא לא ויתר על החזקה בקבוצה. רק בשנת 2013, לאחר הסערה הציבורית הענקית שהתעוררה בעקבות קנייתם של שני שחקנים צ'צ'ניים מוסלמים לשורותיה של הקבוצה, והתגובות הגזעניות של אוהדיה, ויתר סופית גאידמק על השליטה ומכר את הקבוצה לאלי טביב, עזב לחלוטין את עיסוקיו בישראל וירד מתחת לרדאר.
במקביל, עדיין ב-2013, עדיין בהיותו מבוקש בצרפת, נעצר גאידמק בשוויץ בעקבות צו מעצר שהוצא לו בלוקסמבורג. הסיבה למעצרו, גם היא קשורה לאי עמידה בתשלומים. הפעם מדובר בלא פחות מאשר מאמן נבחרת ישראל לשעבר ומאמן בית"ר ירושלים בעידן גאידמק, הצרפתי לואיס פרננדז. הסיבה למעצרו לא הייתה קשורה למעורבותו בעסקים מפוקפקים, אלא, שוב, בגלל שגאידמק היה חייב לפרננדז 400 אלף יורו, תשלום עבור אימון קבוצת בית"ר ירושלים, אותו לא שילם. שחרורו שבועיים אחרי, במהלכם שהה בבית מעצר שוויצרי, התאפשר לאחר שחתם על הסדר חוב עם פרננדז.
"איפה שהשם של גאידמק נוחת, רודפים אותו", אמר גאידמק לתקשורת הרוסית, מיד עם שחרור ממעצרו ולאחר שחזר לווילה בהרצליה פיתוח. "פה רודפים, שם רודפים. אבל אני חייב לומר שהאוכל בכלא בשוויץ היה מצוין והנוף בכלא הוא להרים, אז לא הייתה לי שום תלונה על המעצר. לצרפת אין אפשרות לדרוש הסגרה, כיוון שאין הסכמים עם שוויץ בעניין הזה".
השנתיים הבאות היו טובות יחסית בחייו של גאידמק. בשנת 2014 הוא חיתן את בתו הבכורה קטיה בהופעת ענק בים המלח. השנה, בחודש מאי, הוא הספיק להגיח לישראל לביקור קצר ולחתן את בתו הקטנה סוניה, שנישאה לאיש עסקים ישראלי אלכס סלם בנאות קדומים. אבל העבר, כאמור, רודף אותו.
גאידמק עצמו, כך מספרים המקורבים, ממעט לבקר בישראל. הוא מכר את הווילה המפוארת שלו בקיסריה, צמצם את עסקיו ושליטתו בחברות שהחזיק בישראל, ומעדיף להתמקד בעסקי הגז והפוספטים מחוץ לגבולותיה. מאז התקופה הבזבזנית בסוף שנות האלפיים ועד היום, מעריכים בעלי הון כי גאידמק איבד לא מעט מהונו עקב עסקאות כושלות. עם זאת, נדמה כי עדיין מחזיק בהון של מאות מיליונים בכיסו.
נחזור כעשור אחורה. גאידמק, שעשה את הונו בעיקר בעסקאות נשק בלתי חוקיות באנגולה, בגינן הורשע ונידון לשש שנות מאסר בצרפת בשנת 2009, הפך בן רגע מאוליגרך אלמוני לדמות הכי מוכרת בציבור הישראלי. הוא רכש את בית"ר ירושלים, הקים לתושבי הצפון עיר אוהלים בחוף ניצנים כדי לשכן אותם מחוץ לטווח הטילים של חיזבאללה ובאותה שנה, 2006, גם מימן את שהותם של תושבי שדרות באילת כדי להרחיקם מטווח הרקטות של חמאס. בשנת 2007 רכש גאידמק 60 אחוז מחברת "אביב אוסיף" בסכום של כ-600 מיליון שקלים, חבר המחזיקה בפרויקטים רבים, כמו גם את בית ההשקעות גילאון בסכום של 180 מיליון שקלים.
תביעתו של לביא חושפת את ההתנהלות מאחורי הקלעים של אותן השקעות ומסעות הפרסום שהובילו את גאידמק להפסדי ענק. "עסקאותיו של גאידמק לוו על פי רוב באופי תקשורתי יחצני, כאשר הנתבע עושה עם כספו הרב פעילות פילנטרופית נרחבת לטובת אזרחי ישראל ותושביה", כותב לביא בתביעה. המטרה ברורה. אותו מסע היחצ"ני הייתה לו מטרה אחת ברורה: בניית כוח פוליטי.
וכך היה. בפברואר 2007 הקים גאידמק את תנועת "צדק חברתי". הרוח הציבורית הכריעה את האוליגרך הצבעוני וסקרים שפורסמו ואף נערכו לטובתו, ניבאו לו הצלחה של יותר מ-7 מנדטים בבחירות לכנסת. גאידמק החליט להתמקד בפוליטיקה הישראלית. "גאידמק, בדרכו הייחודית, ליווה את הקמת התנועה במהלך יחצ"ני מאסיבי", טוען לביא בתביעה. "ניתן לומר כי פעילותו התקשורתית-יחצנית של הנתבע, זכתה לתשומת לב מרבית על ידו, זה השקיע באפיק זה משאבים בלתי נדלים".
עם זאת, כך מעיד לביא, הקמפיין סבל מ"ריאקציה שלילית חריפה" בציבור החרדי. אחת הסיבות לכך היא, בין היתר, סברה בציבור החרדי כי גאידמק אינו "יהודי כשר".
ההיכרות המוקדמת שנוצרה בין לביא לבין גאידמק היא זו שחיברה ביניהם. "התובע רכש יחסי כבוד והערכה כלפי הנתבע וסבר, כי מעמדו השלילי במגזר החרדי, איננו הוגן ואיננו משקף את המצב לאשורו", מציין לביא בתביעה. גאידמק, כך לפי התביעה, פנה ללביא בחודש פברואר 2007, כדי לשכור את שירותיו לייעוץ תקשורתי בכל הנוגע לציבור החרדי. לביא, כך נראה, הפך אכן ליועץ שכזה.
ההסכם, וכך לביא מעיד גם על טעותו, לא נחתם בכתב, כי אם בעל פה. משא ומתן התנהל מול מילשטיין, שברבות השנים העיד גאידמק עצמו כי ניצל אותו. הצדדים נפגשו במלון הילטון תל אביב. "ייאמר כי מר מילשטיין היה הגורם שניהל עבור הנתבע את שלל ענייניו ועיסוקיו בישראל", טוען לביא. "בפגישה זו סוכם כי התובע יספק שירותי ייעוץ והכוונה פנים מגזריים ותקשורתיים במגזר החרדי, וכן שירותי יחסי ציבור, במסגרת זו יספק קמפיין מדיה אגרסיבי שיכלול פעילות יחסי ציבור בעיתונות החרדית ובאולפני התקשורת המגזריים, ברדיו, דיוור ישיר, מדעות רחוב, ביקורי שטח ועוד".
הקמפיין, כך סוכם, יתנהל מאפריל 2007 ועד לנובמבר 2008, מועד הבחירות לראשות עיריית ירושלים. התשלום שנקבע, כולו בעל פה: עשרת אלפים דולר בחודש, סך הכול 222 אלף דולר. בפועל, כך לפי לביא, שילם גאידמק 80 אלף שקלים מקדמה וסוכם כי שאר הכסף יועבר ללביא בסוף הקמפיין, ב-11 בנובמבר 2008.
לטענתו של לביא, במסגרת הקמפיין, שילם בעבור התקשרויות עם עיתונים ומערכת יחסי ציבור סכומים, אשר יחד עם שכר הטרחה נאמדים ביותר משני מיליון שקלים. בכל אותה התקופה, מי שעמד בהתקשרות עם לביא הוא יועציו של גאידמק, ישראל גולדשמיט ומילשטיין, שהמשיכו בפגישות.
לביא מתאר עוד את פגישת ההבטחה של גאידמק, ערב הבחירות. במהלך הפגישה הזו, סוכם בעל פה כי יושלמו לו 200 אלף דולר יום למחרת. "תעביר לי את פרטי חשבון הבנק הלא ישראלי שלך", אמר גאידמק ללביא, כך לפי התביעה. "אני סובל ממחסור בכספים בישראל. יש לי כספים המוחזקים בלוקסמבורג ויועברו בקלות".
לביא עשה כדבריו של גאידמק. הוא העביר לו מספר חשבון בנק בחו"ל, בתקווה כי הכסף ישולם, אך לשווא. גאידמק לא שילם דבר ללביא והתחמק מתשלום עד עצם היום הזה.
מיד לאחר סיום הבחירות המוניציפאליות, עזב גאידמק את ישראל. בראיונות לכלי התקשורת, הבהיר כי הוא חש נבגד, בעיקר לאחר שאוהדיה של בית"ר ירושלים, אלו בהם השקיע בהם את מרבית כספו, לא הצביעו עבורו כלל בבחירות. הוא גם חש נבגד כי חש שהציבורים ה"שבויים", כאלו שמצביעים רק למנהיגים שלהם, ביניהם גם הציבור החרדי, ניצלו את נדיבותו.
בחזרה ללביא. גם לאחר דרישות חוזרות ונשנות להביא את הסדר התשלום עבור עבודתו של לביא, נענו בטענה כי התשלום יוסדר "בימים הקרובים". לביא אף פגש את גאידמק מספר פעמים בביתו בישראל ובביתו במוסקבה, כאשר גאידמק הפציר בו כי הוא "לחוץ כלכלית" וידאג להסדרת התשלום "תוך תקופה קצרה". לטענתו של לביא, כיוון שכאשר ביקש להסדיר את התשלום בכתב, נפגע גאידמק בפגיעה בכבודו, הוא נמנע מלדרוש תשלום מסוג זה.
סיפורו של מיכאל אטלין דומה מאוד למקרה של לביא. אטלין, ששימש כיועץ גאידמק בפרויקטים שונים בישראל החל משנת 1999. לפי כתב התביעה, הוא הפר הסכמים שבעל פה בסכום של שלושה מיליון שקלים.
התביעה מתייחסת להיכרות בין השניים. בשנת 2007, בעת הקמפיין הגדול של גאידמק, הוא רכש, ולמעשה הציל, את בית החולים המיתולוגי "ביקור חולים" מפני קריסה מוחלטת. כ-32 מיליון השקיע גאידמק ברכישת בית החולים. לפי אטלין, תפקידו היה להשביח את מחירו של בית החולים, זאת כדי למכור את המקום במחיר גבוה יותר. אטלין היה צריך גם למצוא משקיעים ושותפים אסטרטגיים, תפקיד אותו מילא עד שנת 2014. למעשה, התביעה של אטלין מגלה כי לכאורה גאידמק כלל לא רצה "להבריא" את בית החולים, כי אם התייחס למקום כעסק נדל"ני לכל דבר.
כמו במקרה של לביא, כך גם במקרה של אטלין, התשלום עבור עבודתו הסתכם בעשרת אלפים דולר בחודש. מלבד זאת, גם כן בעל פה, הוסכם בין השניים כי אם בית החולים יימכר, הוא יקבל תשואה של 1.5 אחוז ממחיר המכירה של בית החולים. אטלין נדהם לגלות בינואר 2015 שגאידמק הצליח למכור את מבנה בית החולים לחברת "טעמן נדל"ן", בבעלות שלום חיים, תמורת 101 מיליון שקלים. לטענתו, גאידמק אף לא חשב לעדכן את אטלין בנוגע למכירה.
לפי התביעה, אטלין פעל למען גאידמק במספר מישורים, בעניין בית החולים. בין השאר אטלין פתח חברה ברוסיה בשם "כפל (Bikur Holim LL (rus", ואף פעל, לפי כתב התביעה, לארגון קורסים לרופאים רוסיים בישראל תחת שם בית החולים, שליחת חולים לישראל במסגרת תיירות מרפא, ארגון מרפאה פרטית ברוסיה תחת שם בית החולים, ביקור בגרוזני שבצ'צ'ניה בהשתתפות גאידמק ושר הרפואה הצ'צ'ני. אטלין דורש פיצוי על כך שהקים חברה, שכר משרדים במוסקבה לצורך קידום המיזם ולפי התביעה, גאידמק סירב לשלם לו.
לפי מסמך שהגיע לידי וואלה! NEWS, במאי 2013 קיבלה החברה הרוסית "Bikur Holim" מרשות המסים הפדרלית של רוסיה, הודעה כי היא נכנסה לתוך מעקב של מס ההכנסה הרוסי. למעשה, מסמך זה מוכיח שהחברה הזו, השייכת לאטלין ולכאורה קשורה בעקיפין לגאידמק, אכן קיימת מבחינה פורמלית.
אטלין, כך הוא טוען בתביעה, לא קיבל כספים עבור התיווך ועבודתו, ואף לא קיבל כספים בעבור הוצאותיו. גם במקרה זה, כאמור, ההסכמים עם גאידמק, "איש הכבוד והמילה" לטענת התובעים, בוצעו בעל פה ולא באמצעות הסכמים כתובים, אולם אטלין הגיש שורה של מסמכים המעידים על פעילותו בפרויקט, כמו גם בפרויקטים נוספים לטובתו של גאידמק. לחיצות היד מהעבר מוחלפות עתה בכיפופי ידיים משפטיים.
בא כוחו של ארקדי גאידמק, עו"ד ישראל שלו הגיב לכתבה: "בעניינו של אטלין, הוא אינו מתווך או יועץ לנכסי ביקור חולים. אטלין הוא תושב זר מצ'כיה וספק אם היה בכלל בישראל במועדים הרלוונטים לתביעה, ותביעתו חסרת כל בסיס ונדחית. בר אטלין לא היה מעורב במכירת ביקור חולים בשום צורה שהיא ואינו זכאי לדבר. כתב הגנה מתאים יוגש לבית המשפט. בעניינו של אריה רחמים, לא קיבלנו את כתב התביעה ואיננו יודעים על מה מדובר. עם קבלתו נוכל להתייחס".
