נפתח בסיפור עם מוסר השכל על חופש ביטוי בגוף ראשון. מאז שהצהרתי שאני מסרב לגנות את האינתיפאדה הנוכחית, כי מי שמתעקש במשך עשרות שנים לכבוש ולדכא לא יכול לצפות שהכיבוש והדיכוי יעברו בשלום, אני מקבל איומים באלימות מימין ומימין. כשהם הצטברו למשהו מפחיד, הלכתי למשטרה שדווקא התייחסה לדברים ברצינות והוציאה צווי הרחקה. מיהרתי לדווח ברשת החברתית שלבריונות אין עתיד, אך מחלקת המוסר והצנזורה של Facbook לא הייתה שותפה להתלהבותי. היא סברה שחשיפת האיומים היא פגיעה בפרטיות של המאיימים, וחסמה אותי לחודש.
ומהפרטי לכללי. התלהטות היצרים מאז הבינו הפלסטינים שבלי סכינים אין להם סיכוי לקבל את המדינה שהובטחה להם כבר ב-1947 הביא את Facebook לאמץ מדיניות שמכבידה ומצמצמת את חופש הביטוי. הציבור והפוליטיקאים - במקום למחות על הפגיעה בדמוקרטיה רק מעודדים את צוקרברג להכביד את הצנזורה, כאילו שמי שמקבל הוראות מאלוהים להורג יהודים צריך את הרשת החברתית בשביל לקבל אישור.
כולם יודעים שכיכר העיר עברה זה מכבר לאינטרנט והתמקמה בfeed- של Facebook אשר משמש במה מרכזית להבעת דעות פוליטיות, השקה של קמפיינים, יצירה סאטירית וגם חשיפה של מחדלים. הציבור הפך את הרשת החברתית להייד פארק, אך צוקרברג ועובדיו טוענים כי הם בסך הכל פלטפורמה לשמירת קשר עם חברים מהתיכון ומהצבא - כל אימת שבאים אליהם בתלונות על סתימת פיות.
אם מישהו חושב שסתימת הפיות מתחילה ונגמרת בתימהונים הוא חי באשליה. בחודשים האחרונים נחסמו בנוסף לי גם חשבונות הפייסבוק של הסופרת עירית לינור, הקומיקאי אריאל וייסמן ועוד לא מעט אנשים מן היישוב שלדעת צוקרברג פרסמו "דברים פוגעניים". התשובה לשאלה מה נחשב לפוגעני מאוד סובייקטיבית: וייסמן, למשל, נחסם כי פרסם פרודיה על דברים שאמר אברי גלעד נגד ארגון "שוברים שתיקה"; עירית לינור נחסמה בגלל תגובה לא פמיניסטית לסטטוס בענייני פמיניזם; אני, כאמור, נחסמתי בגלל שחשפתי כי פעילי ימין קיצוני מאיימים על חיי.
הסיבה ש-Facebook בוחרים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור ומוחקים סטטוסים שכל בית משפט היה קובע כי הם נהנים מהגנת חופש הביטוי לא נובעת כפי שהם נוהגים לציין בגאווה מדאגה לשלום הציבור אלא מטעמים כלכליים: בפייסבוק מאמינים שקיצוניות מבריחה גולשים ומפרסמים. לא בטוח שהם צודקים, אבל וודאי שסתימת פיות פוגעת בדמוקרטיה.
אילו Facebook הייתה רק ערוץ טלוויזיה נידח בכבלים או רק תחנת רדיו אזורית שמונעת מבעלי השקפות מסוימות מלהביע את עמדתם - היא הייתה מזמן נקראת לסדר על ידי הרגולטור, שהיה מבהיר כי תפקידה של התקשורת לאפשר לאנשים להתבטא ולא לסתום להם את הפה. ואולם, פייסבוק חרף הפופולאריות המדהימה שלה - נהנית מרגולציה רופפת, אשר מאפשרת להציג את עצמה כאתר אינטרנט מינורי ולא כלי תקשורת דומיננטי. מי שמנסה לתבוע את פייסבוק בגין פגיעה בחופש הביטוי נדהם לגלות שמדובר בחברה זרה, שמסרבת לתת דין וחשבון למערכת המשפט הישראלית.
הפתרון נמצא בידי המחוקק. הכנסת יכולה וצריכה להחליט שרשת חברתית אשר מהווה מונופול מוחלט בתחומה, חייבת לכבד את כללי חופש הביטוי הנהוגים במדינת ישראל. אם זה לא מתאים לפייסבוק - הם מוזמנים להפסיק את פעילותם בישראל. ממש כמו שחברות צ'ארטר, אשר סירבו בשעתו לאפשר לנוסעים ישראלים לבטל הזמנות ולקבל את הכסף בחזרה בנימוק שהן אינן כפופות לחוק הישראלי, קיבלו צו הרחקה מנתב"ג, כך גם צוקרברג אם הוא מתעקש לתפקד כצנזורה מטען עצמו צריך לקבל צו הרחקה מישראל. אין ספק שהואקום יתמלא על ידי רשתות חברתיות מקומיות מצליחות.
כדאי שנזכור כי אם בעבר האיום על חופש הביטוי בא מצנזורה ממשלתית כיום הוא מגיע מענקיות האינטרנט: ברצונן - יותירו את שמנו ועמדותינו על המפה; ברצונן ימחקו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.