שאדי אחמד מטאוע, בן 28 מחברון, רוצחם של הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל, הוסגר לכוחות הביטחון על ידי אביו ואחיו שחששו כי ביתם ייהרס כעונש על הרצח שביצע שאדי. זוהי עוד עדות לכוח המרתיע של עונש הריסת הבתים, הנמצא בלב ויכוח בין מערכת הביטחון לבית המשפט העליון, ששוב מתנהג כאילו הוא שוכן בהאג ולא בירושלים המדממת.
שני שופטי בג"צ מהשבוע שעבר תהו ממש לאחרונה לגבי מידת היעילות של מדיניות הריסת הבתים וביקשו ממערכת הביטחון לקבל נתונים שיגבו את ההנחה על מידת יעילותה. דבריהם הפכו מיד בידי המתנגדים הרגילים לפעילות צה"ל, למיני קמפיין נגד מלחמתה של ישראל בטרור. כך למשל כתב טל מימרן מ"המכון הישראלי לדמוקרטיה":
"שאלת יעילותה של מדיניות הריסת הבתים מרחפת מעל מאבקה של מדינת ישראל בטרור, ומכרסמת בלגיטימיות מאבק זה... טוב יהיה לו ישקיעו מקבלי ההחלטות את מרצם בבחינת השאלה האם מדיניות הריסת הבתים היא מדיניות יעילה או שמא מדובר בחרב פיפיות מבצעית, תדמיתית ומוסרית".
נפריד בין שתי סוגיות: סוגית היעילות של הריסת הבתים וסוגית הלגיטימיות של ישראל ומאבקה בקמים עליה. אין הוכחה מוחלטת לכך שהריסת בתים מונעת מעשי טרור, וכמובן שאין הוכחה לכך שהיא אינה מונעת. תחום המלחמה בטרור לא מצטיין בסיבתיות פשוטה. לו היה אמצעי ש"מונע פיגועים" ברמת ודאות גבוהה היו משתמשים בו מן הסתם, אבל מלחמה איננה מדע מדויק ואנחנו נסמכים על דעת המומחים לעניין שהם אנשי מערכת הביטחון, באין מערכות רציניות לביקורת והפקת מידע מחוץ להן בישראל.
בתוך המערכת היו המלצות סותרות. הייתה חוות דעת ידועה של השב"כ שהוגשה לבג"צ ופירטה עשרות מקרים בהם בני משפחתו של מחבל מנעו ממנו ללכת לרצוח יהודי מחשש לאבדן בתיהם, ומנגד הייתה החלטת ועדת שני מ-2005 שהסיקה כי הריסת הבתים אינה יעילה במניעת טרור כי היא "מעודדת שנאה".מונח מעורפל, לא מדיד ולא כל כך מובן (ברור שלחימה בטרור מגבירה שנאה של טרוריסטים. יש להניח שגם הגרמנים נמלאו שנאה מול ההפצצות של חיל האוויר הבריטי).. מכיוון שמדידת "שנאה" וגורמי מוטיבציה היא עסק אמורפי לא פחות ממדידת הגורמים ההפוכים הרי שנותרנו עם קביעה כללית הנסמכת בעיקר על אינטואיציה, ואם אנחנו סומכים על האינטואיציה של אנשי הביטחון שאמרה ב-2005 להפסיק עם הריסות הבתים, אין מנוס מלסמוך עליה עכשיו כשהיא אומרת לשוב ולהרוס.
אגב, על דבר אחד אין ויכוח: המדינה מתרשלת בהריסת הבתים. הבירוקרטיה שלה איטית ויד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה ולפעמים עוברת חצי שנה לפני שבכלל יוצא הצו המורה על ההריסה. כמובן שבמקרים כאלה קשה למדוד את השפעת ההריסה וממילא אין נתונים על יעילותה וחוזר חלילה. כלומר, מוטב ש"מקבלי ההחלטות" ידאגו לכך שהערכאות תבצענה את עבודתן ,לפני שיעברו לשלב איסוף הנתונים והמחקר.
אבל הלגיטימיות של מאבקנו לא קשורה לנושא. עלינו להיאבק בטרור הערבי בלי להתחשב בלגיטימיות העולמית למאבקנו, כי אין כזו. לא היה אף מהלך ישראלי שזכה ל"לגיטימיות" בעולם כי העולם, ככלל ועם חריגים פה ושם, לא משתגע על הלאומיות היהודית וממילא מתנגד למאמציה הצבאיים למנוע קטל ספורדי באזרחיה. באופן מבלבל מעט, הטיעונים מבית נגד המלחמה בטרור במסווה של "פגיעה במעמדנו הבינלאומי" כמו מאמרו של עו"ד מימרן, פוגעים בעצמם הן במלחמה בטרור והן במעמדנו הבינלאומי. הם מעניקים תוקף לטענות נגד ישראל בעולם ומחלישים את ההתנגדות הישראלית לקמפיין ההרג הבלתי נגמר שמנחיתים עליה אויביה.
הריסת בתים צריכה להתבצע במהירות גדולה יותר ובמספרים גדולים בהרבה, כך שבפעם הבאה משפחתו של המחבל תסגיר אותו עוד לפני ביצוע הרצח (זו גם הסיבה שחייבים להרוס את בית משפחת המחבל על אף ההסגרה). "הלגיטימיות הבינלאומית" לעומת זאת צריכה להפוך למילה גסה ואסורה בדיון על מהלכים צבאיים וביטחוניים. אלו צריכים להימדד לפי מספר חיי הישראלים שהם מצילים ולא לפי אף קנה מידה אחר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.