ראש הממשלה, בנימין נתניהו אינו מחמיץ הזדמנות לחזור ולהזכיר לנו ולעולם את היותנו ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; הוא יודע שהדמוקרטיה, אינה רק ערך מרכזי של מדינת ישראל, אלא היא גם נכס אסטרטגי ראשון במעלה ביחסיה של ישראל עם דמוקרטיות אחרות; וזו הסיבה לחזרה המביכה שלו על אמירה זו. ההכרה בחשיבותה של הדמוקרטיה כנכס אסטרטגי ביחסי החוץ, אינה מונעת, למרבה ההפתעה, מממשלת ישראל ומהעומד בראשה מלשחוק את הדמוקרטיה הישראלית עד דק, הן בחקיקה אנטי דמוקרטית והן בהחלשה מתמשכת של מערכת החינוך, שמשפיעה גם על המחויבות של הציבור ושל הצעירים בקרבה לערכי הדמוקרטיה.
הצעת חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה (תיקון) (הגברת השקיפות לגבי נתמך שעיקר מימונו מתרומות של ישויות מדיניות זרות), התשע"ה-2015 הוא אחת הדוגמאות האחרונות, אם כי אינה הניסיון הראשון מסוג זה. כבר ב-2011 העלה ח"כ אופיר אקוניס הצעת חוק, שזכתה לגיבויו של ראש הממשלה, לפיה יש לאסור על ארגונים לקבל תרומות מ"יישויות זרות". לדברי ח"כ אקוניס, היוזמה להגשת הצעת החוק הגיעה "לאור פעילותן המתסיסה של ארגונים רבים, הפועלים תחת מסווה של 'ארגוני זכויות אדם', במטרה להשפיע על השיח הפוליטי, אופייה ומדיניותה של מדינת ישראל".
ההצעה הנוכחית דומה מאד, וכוללת את כל המרכיבים האנטי-דמוקרטיים שאפיינו גם את ההצעה הקודמת: א. הטענה לפיה ניסיון של ארגונים שרשומים אצל רשם העמותות, ופועלים כחוק בזירה הציבורית, להשפיע על מדיניות או על שיח פוליטי , אינה לגיטימית. ב. האבחנה בין מקורות מימון ממשלתיים או מוסדיים (ארגונים בין לאומיים) זרים, לבין מקורות מימון פרטיים זרים, אבחנה שנועדה לפגוע בקבוצה מסויימת ומזוהה של ארגונים, ארגונים ביקורתיים כלפי מדיניות הממשלה. וג. אבחנה בין מענקים מ"יישויות זרות" לארגוני חברה אזרחית, לבין מענקים מאותן הישויות לאוניברסיטאות ולמוסדות הממשלתיים עצמם.
האבחנות האבסורדיות הללו, פוגעות בעיקרון הכלליות שאמור לעמוד בבסיס החוקים במדינה דמוקרטית: ראשית, מימון ממקורות ממשלתיים או מוסדיים הוא בדרך כלל שקוף, ידוע ונתון לביקורת ציבורית הדוקה, בעוד שמימון ממקורות פרטיים זרים הוא חסוי, ולא חשוף לביקורת (כמו לדוגמה, נדבנים פרטיים שרוכשים אדמות פלסטיניות בדרכים סמויות, ומשפיעים בכך לא על השיח הפוליטי, אלא על המציאות הפוליטית). חוק כללי אמור היה להטיל חובת דיווח מיוחדת על כל סוגי המימון הזר. שנית, הטענה לפיה קבלת מענק או תמיכה ממקור כלשהו, הופכת את מקבל המענק לנציגו של נותן המענק ולפיכך ל"סוכן זר"; כאילו, הפסיק לפעול על פי עמדותיו ומטרותיו שלו, אם יש אמנם סכנה כזו, מדוע איננה חלה על מענקי מחקר לחוקרים ולמוסדות אקדמיים, או על קרנות מדע ומחקר ממשלתיות?
הטענה הצינית הזו, שנכנסה לחוק דומה להפליא לרוסיה של פוטין, הרסה לחלוטין את החברה האזרחית הרוסית ואולי זו המטרה גם אצלנו?
בין אם המטרה האמיתית היא עיקור הביקורת הלגיטימית שבלעדיה לא תיתכן כלל דמוקרטיה, ובין אם לאו, התוצאות של הניסיונות הללו כבר איתנו (שכן לעצם העלאת הצעות החוק הללו לדיון ציבורי יש השפעה על תפישות הציבור, והבנתו את הדמוקרטיה). עיון במדד הדמוקרטיה הישראלית שהתפרסם השבוע (10.11.15) ובמגמות לאורך זמן, מצביע על כך שהציבור הישראלי חש היטב את הצרימה שנוצרת בין הצהרותיו של ראש הממשלה על היותנו "הדמוקרטיה היחידה וגו'..." לבין שלל החוקים (המוצעים והמתקבלים) שמגבילים ומסייגים את הדמוקרטיה; והציבור מבין שעליו לבחור בין ערכים דמוקרטיים, לבין ערכים המכונים "יהודיים", ושלמעשה הם לאומיים.
על פי מדד הדמוקרטיה של שנת 2011 - 46.1% מהציבור היהודי מעדיפים את ההגדרה המשולבת "יהודית ודמוקרטית" של ישראל; ואילו בשנת 2015 רק 27% מהציבור היהודי מעדיפים את ההגדרה המשולבת הזו. זהו שינוי דרמטי. ולאן גלשו אלה שאמונם בנוסח המשולב התערער? 37% מעדיפים ישראל יהודית יותר, ו-35% מעדיפים ישראל דמוקרטית יותר. כפי שמעירים עורכי הסקר "העדפת הרכיב היהודי חזקה יותר בקרב הדתיים והחרדים, אנשי הימין והצעירים, ואילו העדפת הרכיב הדמוקרטי מאפיינת יותר את אנשי השמאל, החילונים והמבוגרים. האם יש למישהו ספק באשר לכיוון אליו אנחנו צועדים?
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.