האסון הצרפתי שעודנו בכותרות, פוגש את הציבור הישראלי בעיצומו של גל טרור. החיכוך של שני האירועים, האחד כבר בן כמה חודשים והשני בן מספר ימים, הגביר את השיח ברשת בנוגע להזדהות הרבה של אנשים עם האסון הצרפתי. היו ישראלים רבים שהרגישו שיש משהו צבוע קמעה בדרך בה אנשים בחרו להזדהות על ידי החלפת תמונות הפרופיל שלהן, או אפילו עיריות בישראל שתלו דגלים של צרפת ברחובות הראשיים שלהן. ומהצד השני, היו אלו שהאשימו את הראשונים בשמחה לאיד. ניתן להבין את אלו וגם את אלו. הפיגועים הצרפתיים הם אכן מזעזעים. ואך טבעי שאמות הסיפים יירעדו ושתמונות הזוועה יזעזעו. באותה מידה, מזעזעת הקלות בה יהודים נדקרים, נדרסים ונרצחים בארצם מולדתם מבלי שהדבר יעורר זעזוע זהה בקרב אומות העולם האחרות.
אך את ההבדל בגישה ואת הפער שבין ההזדהות החד משמעית עם צרפת אל מול ההזדהות הלא כה חד משמעית עם ישראל, ניתן להסביר די בפשטות.
חשוב להבין את הנחת המוצא של כותבת שורות אלו. הנחה שבסיסה הוא כי העם היהודי שבישראל הינו קורבן לאחד מהעוולות הגדולים בהיסטוריה. בעוד מאות שנים מהיום, כשהיסטוריונים בעלי מהימנות מקצועית יחקרו את השנים שמהקמת המדינה ועד היום, הם יתפסו את הראש וישאלו את עצמם איך בקלות כזו, עיוותו אנשים כה רבים מציאות כה פשוטה. יש צדק ויש אי צדק. יש טוב ויש רע. בצד שלנו נמצאים הצדק והטוב ללא עוררין. כעת, יעלו ויבואו אלו אשר ינסו לערער את טענתי ולהעלות דוגמאות לחוסר מוסריותנו, או לחילופין, להעלות דוגמאות מעוותות המנסות לערער על צדקת הדרך. לאלו, ראוי לענות ולומר, שאנו אכן לא מושלמים. אך מוסריותנו וצדקנו מתחזקים לאור העובדה שאנו מכירים באי-השלמות או באי הצדק כשאלו מתרחשים ולעיתים, מוסריותנו הרבה היא היא העקב אכילס שלנו. אותו עוול היסטורי, הוא זה המנהל אותנו גם היום ובו גם ניתן למצוא הסבר לפער בין צרפת וישראל.
בנאום של נתניהו באו"ם לפני יותר מחודש, נעוץ ההבדל בין איך שהעולם תופס פיגועים נגד יהודים ופיגועים נגד אחרים. אחת הטעויות של נתניהו באותו נאום, נתניהו עשה הבחנה ברורה בין הפלסטינים לבין האסלאם של שאר העולם. בתחילת הנאום, השתמש נתניהו במושגים של הנטינגטון כדי לתאר את המלחמה מול איראן. ציוויליזציה מערבית וליברלית אל מול מדינה פרימיטיבית ואלימה. כשהגיע לסכסוך הפרטי שלנו לקראת סוף הנאום, נתניהו בחר להושיט יד לשלום וכך למעשה מתח גבול ברור בין איראן ודעא"ש לבין הפלסטינים. אדם ממוצע ששמע את הדברים, יכול להסיק ששלום עם איראן הוא בלתי אפשרי, בעוד ששלום עם הפלסטינים כן. אין זה אומר שהפלסטינים או כל אחת מהקבוצות הנ"ל זהים בשיטות הפצת האסלאם הקיצוני שלהם. אך לומר שאין זו אותה מלחמה זה יהיה שקר. הפלסטינים פשוט שדרגו אותה בחוכמה רבה והפכו אותה להסברתית.
ולכן, השבוע, כשאמר נתניהו (ובצדק) שישראל נלחמת את המלחמה של המערב, נפלו הדברים על אוזניים ערלות. איך ייקחו אותנו ואת המאבק שלנו ברצינות אם אנו שבוע אחד מושיטים יד לשכנינו לשלום ושבוע לאחר מכן אומרים שאותם השכנים הם אחיהם של מבצעי הפיגועים בפריז?
אל תטעו. גם אם נתחיל להציג את אויבינו במסגור הנכון, המאבק על הצדק לא יהיה פשוט. יש פה במציאות הייחודית שלנו מוטיבים נוספים חוץ מלהיות החזית והדוגמה החיה בתיאוריה של הנטינגטון. אבל גם פה, כמו במקרים אחרים, אנו הבאנו על עצמנו את הפקפוק של אחרים בצדקת דרכנו. זה לא יקרה בקרוב, אבל בכדי שבפיגועים הבאים שיהיו נגד יהודים, העולם יזדהה יותר איתנו, אנו חייבים להיצמד לאמת, למוסר ולצדק. לומר את הדברים כמו שהם. יש צדק ויש אי צדק. בצרפת זה ברור. למה שלא יהיה ברור גם פה?
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.