כאשר הוקם האיחוד האירופי באופן רשמי אי שם בשנת 1993, היו למייסדיו תכניות מזהירות עבורו: התהוותו ככוח כלכלי משמעותי אחד ומאוחד. האבות המייסדים חברי הקהילה האירופית, אשר חתמו על אותה אמנת מאסטריכט המפורסמת, הבינו שהשלם, למרות כל הבעיות והאתגרים הפוליטיים הפנימיים, אכן גדול מסך חלקיו. מאז ומתמיד, החופש הכלכלי והמסחר החופשי בין חברות האיחוד האירופי היה הערך החשוב והקריטי ביותר לקיומו. חשיבות התנועה החופשית של הון, סחורות ואנשים לצד הנהגת נורמות וסטנדרטים אחידים הייתה ונשארה הבסיס לשגשוגה הכלכלי של אירופה. ברבות השנים נחתמו הסכמי סחר חופשי ברמות שונות גם עם מדינות שמחוץ לאיחוד האירופי ולשוק האירופי המשותף, ביניהן גם מדינת ישראל. הדבר הקל רבות על חברות ואנשי עסקים, שיכלו להגיע כעת ביתר קלות לכל בית בישראל אול חילופין בבלגיה, גרמניה או שבדיה.
אבל בשבוע שעבר החליט האיחוד האירופי לבגוד בערכיו שלו. ההכרזה על בואן של המלצות לחברות האיחוד לסימון מוצרים ישראליים המיוצרים באזורי יהודה, שומרון ורמת הגולן היא החלטה כזו, שלא רק שמנוגדת לרוח עקרונות השוק האירופי המשותף היא אף שומטת את הקרקע מתחת ללגיטימיות שלו. יש מי שיגידו שההחלטה כמו גם העיתוי שלה, תמוהה במיוחד נוכח המציאות האזורית הנתונה שכן, בעוד הוויכוח על מעמדם של שטחי יהודה ושומרון ניטש זה עשרות שנים ללא פתרון מוסכם באופק, השתרבבו לרשימת החיסול של האיחוד גם שטחי רמת הגולן. אכן, זו אותה רמת הגולן לה אין מזה מספר שנים קונים מצד שכנינו מצפון-מזרח. זה לא שהם לא רוצים, זה פשוט שהם אינם עוד קיימים. נראה שאצל מסמני המוצרים הסדרתיים בבריסל עוד לא שמעו על כך שסוריה התפוגגה באבק מלחמת האזרחים וחדלה עוד מלהתקיים כמדינה ריבונית. מציאות לחוד ובירוקרטיה לחוד.
אני נזכר במשלחת הסטודנטים לבריטניה בה השתתפתי בשנת 2011 מטעם ארגון What Israel, שהיה כוח החלוץ בשעתו כנגד תנועת החרם על ישראל בקמפוסים בחו"ל. פעילי החרם קיבלו אותנו אז בבוקר לונדוני סגרירי, עם מיצג אנטי-ישראלי להחרמת חברת "מי-עדן" שמקום מושבה ברמת הגולן, במהלכה העמידו בר מים מינרליים שמימיו הוחלפו לנוזל אדום עז. לכל עובר אורח נמזגה כוס מי-דמים שכאלה, בצירוף עלון תעמולה שקרי המתאר את "הטבח הנורא שמבצעת ישראל ברמת הגולן הכבושה", לא פחות. 4 שנים אחרי, ובר המים המטאפורי פולט הדם עדיין קיים ברמת הגולן, אך מצידה הסורי, באדיבות המלחמות העקובות מדם שבין ארגוני הטרור הסונים והשיעים, המקיזים אלה את דמם של אלה במאות ובאלפים.
נזק מדיני יהיה גם יהיה
גם כאן, מציאות לחוד ובירוקרטיה לחוד: מבדיקה שנערכה על-ידי מרכז המידע של הכנסת נמצא כי מאז הוכרזה הקמתה של תנועת החרם על ישראל בשנת 2005 (שיסודותיה הונחו בוועידת דרבן הידועה לשמצה בשנת 2001) היקף היצוא והיבוא של מדינת ישראל לאירופה כמעט והוכפל. היקף היצוא משטחי יהודה, שומרון ורמת הגולן הוא פחות מאחוז מסך הסחורות הכולל. מכאן ניתן להסיק שאמנם נזק כלכלי משמעותי איננו צפוי בעקבות המהלך, אולם נזק מדיני יהיה גם יהיה. אקט מדיני שכזה מצד האיחוד האירופי, הצהרתי ובלתי מזיק בטווח הקצר, עלול להתהוות לכדי כדור שלג כלכלי. הסיפור הוא פשוט יותר משניתן לחשוב: כאשר הזירה האזרחית והתקשורת האירופית עוסקת השכם והערב באופן שלילי בישראל, ואז מגיע האיחוד האירופי ומוסיף שמן למדורה כנגד כל דבר שנראה או מריח ישראלי, הדבר מחלחל לביתו של הצרכן האירופי הממוצע.
במהלך שליחותי כיועצו של הציר הכלכלי בשגרירות ישראל בוושינגטון, והיום מנכ"ל משרד רה"מ אלי גרונר, מצאתי עצמי נוכח בכנסים ואירועים שונים של מדינת ישראל שמטרתם בעיקר הייתה, רגע לפני "הביזנס", להבהיר לצד השני שאנחנו לא מפלצות. שיש הטיה, ושיש אי-צדק, ושלמרות המצג התקשורתי, כדאי להשקיע בישראל.
כי בסופו של יום, אין כמו מטרה משותפת לשגשוג כלכלי ורווחה בכדי לחבר בין אנשים על פני הגלובוס. עלינו להבין את כובד משקלו של האיום העומד לפתחנו אך בד בבד לא להירתע ממנו, להמשיך לחתור ליוזמה וחדשנות, למפגשים פנים מול פנים עם אנשי עסקים, פוליטיקאים, עיתונאים, סטודנטים או כל אחד אחר שירצה לשמוע שכדאי להשקיע במנייה ושמה "מדינת ישראל", הרווח יהיה כולו שלהם.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.