העולם התעורר הבוקר למקום הרבה פחות בטוח ממה שהורגל אליו. מרחץ הדמים המזוויע, שהתחולל אמש בפריז, זעזע את הגלובוס כולו וסחט גינויים מכל חלקי העולם. מארצות-הברית ועד רוסיה וסין, מנהיגי ואזרחי העולם הביעו סולידריות והזדהות והציעו את עזרתם האדיבה ונכונותם להיאבק ב"טרור".
ואולם, נדמה כי חרף מתקפת הטרור האכזרית והקשה ביותר שיבשת אירופה ראתה וחוותה, לא הממשל הצרפתי בפרט ולא העולם בכלל, התעוררו מהחלום הוורוד, הפייסני והנאיבי, שבו הם שרויים מזה עשורים. כמו אחרי סדרת הפיגועים בינואר האחרון, גם הפעם נמנעו מנהיגי צרפת לקרוא לילד בשמו "אסלאם קיצוני". לאחר הפיגועים הקודמים, הצהיר ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, כי "אנחנו לא במלחמה מול דת, אלא במלחמה מול הטרור", והחרה החזיק אחריו, נשיא צרפת עצמו, פרנסואה הולנד, שגם הפעם התעלם מהמציאות. טרמינולוגיה זו ניתן לזהות בעיקר אצל מי שדוחף ומאמץ את הקו הפרוגרסיבי של הפוליטיקלי-קורקט, ומזוהה עמו יותר מכל - נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, שכינס מסיבת עיתונאים לאחר סדרת הפיגועים, וכהרגלו, נמנע מלציין את המונח "שאין לומר את שמו".
לא עזרו פיגועי הטרור של האסלאם הקיצוני באירופה, לאורך שנים, קל וחומר שלא הועילו הנאומים, האזהרות ונבואות הזעם, מפי מי שספגו קיתונות של בוז ולעג במשך השנים וכונו "פרנואידים". ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו - שהזכיר שוב ושוב את הסכנה המאיימת של האסלאם הקיצוני והושתק על-ידי משטרת הפוליטיקלי-קורקט של השמאל הפרוגרסיבי, שראו בכל עמדה כזו כפירה בערכים ליברליים - הוא הבולט מבניהם ומהווה את האוונגרד של הגישה הריאליסטית המודרנית.
בניגוד לגישה האוטופיסטית-אידאליסטית, הגישה השמרנית?ריאליסטית, אינה מתביישת להגדיר את האויב, להסתכל למציאות בעיניים ולהכיר בעובדות, שמשמעותן היא: רוב מוחלט של הפיגועים נעשה על-ידי מוסלמים קיצוניים, ולכן, לא רק שצריך לצאת נגד הטרור האסלאמי - אלא שחייבים לעשות כן, אם חפצי חיים ותרבות החופש אנחנו.
אם ארגון טרור מהווה סכנה עולמית, מהי הסכנה ממעצמה כמו איראן?
בעולם הנשלט על-ידי האקדמיה, תקשורת וממשלים המאופיינים בפרוגרסיביזם ופוסט-מודרניות, שילם ומשלם נתניהו מחיר כבד על דבקותו בריאליזם השמרני, המפוכח והאחראי, שנתפש בקרב השמאל כ"פסימיות" ו"ייאוש". הוא מותג על ידי ממשלים שונים כאנכרוניסט, ובודד משורת מנהיגי המערב "המתקדמים", אשר סימלו מבחינתם את "התקווה".
אם יחלו ביבשת אירופה להבין ולהפנים סוף-כל-סוף את מצבם הפגיע והקשה בעיקר כמי שמהווים כר פורה למסתננים המגיעים ממוקדי עימות שבהם לאסלאם הקיצוני ישנה דריסת רגל משמעותית, וכן בעקבות הכישלון ו/או חוסר הרצון להטמיע באוכלוסייה הכללית את המהגרים שכבר הגיעו לפנים היבשת והתמקמו בה בקביעות הרי שיהיה זה בזכות המתריעים בשער ומי שהובילו ומובילים קו זה במשך עשורים רבים.
ואולם, גם אם אירופה מסרבת להכיר בשורש הבעיה- האסלאם הקיצוני על כל גווניו - הרי שאין ספק שהיא מכירה לפחות בחלק מהבעיה. אפילו הפרוגרסיביים שבמנהיגי העולם, כמו אובמה והולנד, התעוררו, גם אם מאוחר, והכריזו מלחמה על ארגון "המדינה האסלאמית", לאחר שהבינו את הסכנה הגדולה שהוא, כחלק מהאסלאם הקיצוני, מהווה על מדינתם ועל העולם החופשי והערכים המערביים. אך כאן עולה שאלה נוספת האם התעוררות מאוחרת זו ו"כניעה" לאזהרות החוזרות והנשנות מפי מנהיגים כמו נתניהו, שהיוו מיעוט זעיר ונרמס, לא מלמדת על הסכנות האחרות הצפויות למערב ולעולם, מפי גורמי אסלאם קיצוני אחרים, מלבד "המדינה האסלאמית"?
בהינתן שארגון טרור שנחשב זעיר - על שלל אלפי לוחמיו המאובזרים בנשק מיושן ובטנדרים מתפרקים - לא מתקדם, וברברי; מהווה סכנה עולמית, מה היא אם כן הסכנה הצפויה ממעצמה אסלאמית בעלת יכולת גרעינית, כמו איראן? כך, לא רק שמדינות המערב מתעלמות משורש הסכנה של האסלאם הקיצוני בכללותו, אלא שהן בוחרות להתמקד בשורש אחד שלו (כאמור, תוך התעלמות מהשורש והמהות), מתוך עץ שלם.
בזמן ש"המדינה האסלאמית" מוקצית מחמת מיאוס בעולם, איראן נתפשת היום כמעצמה אזורית עולה, פורחת ומשגשגת, המקבלת לגיטימציה משועי עולם ומעצמות עולמיות. לא זאת, אף זאת איראן השתתפה בכינוס השלום האחרון שנערך בווינה, ומטרתו הייתה להגיע להסדר דיפלומטי שיסיים את מלחמת האזרחים בסוריה. היא עושה זאת חרף העובדה שמדובר במדינה תיאוקרטית-דיקטטורית, מדינה המייצאת טרור מספר אחת בעולם, שאין כמעט יעד בגלובוס שדם ידיה אינו מרוח בו; מדינה הקוראת להשמדת מדינה אחרת ישראל; מדינה החותרת להחזקת נשק גרעיני ומי שהפרה החלטה אחר החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם.
הסכנה שמהווה "המדינה האסלאמית" על העולם, יהיה כאין וכאפס לעומת הסכנה שתהווה מעצמה אזורית גרעינית, על שלל גרורותיה בעולם - שייהנו ממטריה גרעינית - שתעשה את הכל על-מנת לדבוק במטרה להשגת ננשק גרעיני, אם לא בתוך מסגרת ההסכם שחתמה עם שש המעצמות, אזי מיד לאחריו, כשיוסרו הכבלים. ענף אחד, הסוני, קורא לעצמו "המדינה האסלאמית", והענף השני, השיעי, מכנה עצמו "רפובליקה אסלאמית". שניהם שייכים לאותו שורש רעיל שיש לגדוע אותו. הגיע הזמן לומר ולדרוש זאת בקול רם, לפני נתעורר יום אחד, בעתיד, למציאות קשה ורצחנית עשרות מונים, ויהיה זה מאוחד מדי לכולם.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.