מישהו פעם אמר לי: "שי ,הזמן יעשה את שלו", זה היה מיד לאחר אחת ההפגנות הגדולות של הקהילה האתיופית. אמרתי לו: "הזמן לא יחכה לי, לא לך, ולא לאף אחד", ואז לחצתי את ידו והוספתי: "נעים מאוד אני הזמן".
בתוך מקום של הישרדות תמידית אין מקום לצניעות, להבנה ולקבלת האחר ולא פעם הציעו לי לדפוק על השולחן ולהשאיר מאחור את הכבוד לבני אדם, את האמונה באנשים, ולהיות ברברי כדי להיות אדם מן המניין, אדם שיקשיבו לו. זו לא הדרך שלי, וזה לא החינוך שקיבלתי מהוריי. לא אקלל ואדפוק על שולחנות, אך ארים את ראשי בגאווה ואביא את האני מאמין שלי לכל מקום. לכן חשבתי שכל יום שעובר אני יכול ולו במעט לעצב את הסביבה שלי לנוחיותי כמו שכל אחד אחר עשה בכל העליות השונות, ולתרום משהו לקהילה הנפלאה שלי.
את חג הסיגד חגגנו יהודי אתיופיה במשך אלפי שנים, זהו שריד עתיק מימי הבית הראשון ובאתיופיה הוא הפך להיות חג של סגידה וגעגוע לירושלים. יום בשנה שמסמל יותר מכל את הסיפור היהודי, סיפור של גלות. סיפור של עם נודד, של עם שמתעקש להיות נבדל, שתמיד בכל מקום אליו הגיע, היה נטע זר.
יהודי אתיופיה לא עלו בגלל רעב או מצוקה, עלינו יותר מכל, בגלל הצורך בן אלפי הדורות להיטמע, להיות חלק ממשהו להיות בבית שלנו.
אבל המציאות כמעט תמיד מורכבת משברים של שאיפות וציפיות - וזוהי המציאות של הקהילה האתיופית בישראל, שבר עצום. רצינו להיות חלק מהעם היהודי בישראל, אבל קרה שהפכנו פה למיעוט.
במשך כמעט שלושה עשורים אני נלחם נגד מפלצת הגזענות, הייתי בכל הפגנה, הנפתי שלטים, נתליתי על שערים סגורים של בנייני ממשלה מנוכרים. ואז הבנתי אפילו אלף הפגנות לא יתקנו את הבעיה האמתית בחברה הישראלית, חברת מהגרים שמשקרת לעצמה שהיא חברה הומוגנית עם בסיס תרבותי משותף.
אולי סוף סוף, אחרי קרוב ל-70 שנות מדינה, נגמלנו מהצורך הכל כך ישראלי להיות ישראליים, ועכשיו נוכל להיות מה שאנחנו - מהגרים, או בני מהגרים או בני בני מהגרים. אי שם רצינו להיות חברה רב תרבותית, אבל מה שאנחנו, זה המון איים של תרבויות וביניהם אוקיינוס גדול של בורות וחוסר הבנה. אז במקום לעשות עוד הפגנה, החלטתי לערוך מסיבה גדולה, מסיבה שאולי לא תפתור את כל הבעיות, אבל לפחות תאפשר לי להציג ולהיות גאה בכל מה שיפה בתרבות שממנה באתי.
מירי רגב שרת התרבות נאבקת בימים אלה בתחנת השידור גלגל"צ, בין אם ההתערבות בתכנים של התחנה הצבאית ראויה או לא ראויה, השרה רגב נוגעת בפצע פתוח שאם תשאלו אולי מתחיל להגליד. אחרי עשורים רבים של דיכוי הרב גוניות וסגידה למושג העמום ''תרבות ישראלית'', היום אנחנו מתחילים להתקרב למשהו תרבותי אמיתי - כזה שנולד מתוך כאב וכעס, מתוך ביקורת ומתוך חילוקי הדעות ומתוך השונות של כל אחד מאיתנו .
לפני כארבע שנים, עם ההתרגשות הגדולה שהביאה איתה המחאה החברתית ההיא, התחלתי לגלגל את הרעיון לפסטיבל תרבות אתיופי, פניתי לכל מיני גופים ממשלתיים ולא ממשלתיים שהציעו לי לערוך את הפסטיבל במתנ"סים בשכונות, בגטאות. סירבתי. רציתי שיוצרים יוצאי הקהילה האתיופית יראו את אושרם התרבותי במיינסטרים הישראלי, בתל אביב ולא סתם בתל אביב - אלא במרכז תל אביב. רציתי לראות את כל היופי של הקהילה בהיכלים הנוצצים והחדשים, על במה מכובדת. רציתי לראות אותם בלב ההגמוניה, רציתי שהם יהיו חלק ולאחר מכן נחזור לחזק את הפריפריה.
וככה זה היה - כבר 4 שנים שאנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לחוות משהו קצת אחר לפסטיבל הסיגדיאדה. מזמינים לטעום, לרקוד, להכיר וללמוד על הקהילה. הפסטיבל הוא בשיתוף מחלקת מופעים של עיריית תל אביב ומתקיים בסינמטק תל אביב בתאריך ה-12,13,14 לנובמבר . מזמין את כולכם לגשת לאתר הסינמטק ולהתרשם ולהבטיח לעצמכם מקום למופעים . חשוב לי לציין כי יש מופעי חוצות בחינם ודוכנים של עבודות יד , ביום שישי מעשר בבוקר עד כניסת שבת.
מקווה גם לראות אתכם.
ללוחות הזמנים של פסטיבל הסיגדיאדה
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.