פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: להב"ה לא באמת עניין את הח"כים

      הקרקס שהתנהל בדיון על נוער להב"ה, פספס את הדברים החשובים באמת, מי הם בני הנוער שמגיעים לארגון הזה, מדוע הצטרפו אליו ואיך מספקים להם אלטרנטיבה אחרת. אבל מסתבר שלח"כים המפגן הטלוויזיוני חשוב יותר

      בנצי גופשטיין דיבר בוועדת הפנים - חברי הכנסת יצאו מהדיון: "דאעש עם כיפה" (גדעון צנטנר)
      הח"כים מוצאים מהדיון על נוער להב"ה (צילום: גדעון צנטנר)

      השבוע התקיים דיון בוועדת הפנים של הכנסת. הדיון עסק בנוער להב"ה, או יותר נכון היה אמור לעסוק בנוער להב"ה. בפועל הפך הדיון לזירת התגוששות בין ימין ושמאל. במקום דיון ענייני ורציני, הוא הפך לקרקס הצהרות לתקשורת והצגות יחיד של כל ח"כ וח"כית לפי התור. פתאום נוער להב"ה כבר לא היו האישיו, אלא בנצי גופשטיין עצמו, פתאום לא חופש הביטוי אל מול הסתה אלא מצעד גינויים נרחב. כמחזיק תיק הנוער בעיריית ירושלים, ישבתי וקיווית לדיון אחר, כזה שלא הגיע.

      מה יש בו בבנצי ובלהב"ה שעשו את זה לוועדת הפנים?

      כנראה שהם נוגעים באחת הסוגות הרגישות בדמוקרטיה – חופש הביטוי, מיסודותיה של הדמוקרטיה. דמוקרטיה מאפשרת בכוונת תחילה חופש ביטוי נרחב. שכן ביקורת, דיון וויכוח הם חלק בלתי נפרד מהליך קבלת ההחלטות בדמוקרטיה ומניהול חיי חברה תקינים. פגיעה בחופש הביטוי היא מדרון חלקלק, הרגע שבו יוגדרו דעות אסורות יהיה הרגע שבו הדמוקרטיה תחל לסגת אחור. בנצי וחבורתו עושים כל שביכולתם כדי למתוח את קצה גבול חופש הביטוי לקצה ולהישאר במסגרת החוק. כך עברו שם מצעקות "מוות לערבים" לצעקות "ערבי תיזהר - אחותי היא לא הפקר" ולסיום "בת ישראל לעם ישראל". למען האמת, בוועדת הפנים של הכנסת – זו השאלה מספר אחת שצריכה לבוא לדיון. אבל כנראה שזו שאלה מפחידה מדי עבור הח"כים מימין ומשמאל. הם יכלו לעמוד יחד, משני צדי המפה הפוליטית ולהגיד: דעות כן – קריאה לאלימות לא, אבל משום מה פחדו להגיע לשם.


      אבל האמת צריכה להיאמר, קל לברוח לשאלה הפילוסופית, הגדולה והכבדה של האם זה חוקי או לא. ישנה שאלה נוספת, עליה קל יותר למרבית ארחי ישראל לענות: האם זה ראוי?

      ישנם דברים רבים בישראל שהם חוקיים אך בעיני קבוצה זו או אחרת הם לא ראויים, ומשכך החברה פועלת בדרכים אחרות מלבד הוצאה מחוץ לחוק. צמחונים מאמינים שאין זה מוסרי לאכול בעלי חיים, אך הרוב השפוי שלהם עוד לא ביקש להוציא מחוץ לחוק אוכלי בשר שכמוני. לא שמעתי על דתיים שרוצם להוציא חילוניות מחוץ לחוק וההיפך. כך גם במקרה הזה, יכול להיות שבנצי ונוער להב"ה יצליחו להמשיך ללכת על החבל הדק שבין חופש ביטוי להסתה ולהישאר חוקיים גם בהמשך. גם כאשר יכריעו נבחרי הציבור או בתי המשפט מהו הגבול שאותו אסור ללהב"ה לחצות – הם ימשיכו להלך תמיד קרוב אליו. האם אז כלו כל הקיצין? האם אז נצטרך להשלים איתם כעובדה קיימת?

      הדיון על להב"ה: כל הח"כים מכולנו, המחנה הציוני מרצ והרשימה המשותפת יצאו החוצה בזמן שבנצי גופשטיין דיבר (אתר רשמי , פייסבוק)
      במקום דיון ענייני ורציני, הוא הפך לקרקס. הח"כים שיצאו מהדיון על נוער להב"ה (צילום: פייסבוק)

      צריך להודות, להב"ה נכנסה לוואקום שהחברה הישראלית לא הצליחה לטפל בו. מרבית בני ובנות הנוער בלהב"ה מגיעים מסביבת סיכון גבוהה יחסית. חלק ניכר מהם מגיעים מבתים חרדיים וחלק נוסף מיישובי סובב ירושלים מרביתם נשרו ממסגרת חינוכית פורמלית או לכל הפחות מתקשים לתפקד בה באופן סדיר. הנוער הזה שנפלט או מתקשה במערכת החינוך הפורמלית, שלא מוצא את מקומו במסגרות בלתי פורמליות, משווע לבית. בית רעיוני, קבוצת שווים, אידיאולוגיה ותחושת משמעות. כל אילו הם דברים שרבים המתבגרים החפצים בהם אך לא מצליחים למצוא אותם, לכן הם פונים ללהב"ה.

      אנחנו צריכים לראות בכך קריאת תיגר ועלינו להיענות לאתגר. לייצר מסגרות הנותנות בדיוק את הדברים הללו לבני הנוער אך עם אידיאולוגיה רצויה. יש מספר ארגונים שעושים את זה, אנחנו בירושלים סימנו את זה כדרך להתמודד עם התופעה. האם נצליח? ימים יגידו. ובוועדת הפנים? אולי עוד יגיעו לדון בזה, בינתיים המפגן הטלוויזיוני חשוב יותר.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.