הטור נכתב בשיתוף עם פרופ' מוחמד אמארה
דומה שכמעט בלתי אפשרי לנהל עתה דיון ענייני על יחסי יהודים-ערבים בישראל. הסכסוך הלאומי זולג אל המרחב הציבורי המקומי, ומגרונות שני הצדדים זועקים הפחד והעלבון, הייאוש ותביעת הנקמה.
את הרגשות אפשר להבין. הפחד, ואפילו הנקמנות האווילית, אנושיים. אבל צריך גם להבין שכל עוד נמשך הכיבוש, וזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ומדינה משלו איננה ממומשת, הערבים אזרחי ישראל נדחקים לפינה צרה, ולפחד שלהם נוספת אפליה קשה וגזענות בוטה.
זוהי מציאות מתמשכת, שהשפעתה על חיי היומיום ועל הפוליטיקה הערבית הפנימית קשה מאוד. ואף על פי כן, גם בתוכה הצליחו ערבים ויהודים לייצר ביחד מרחבים מסוימים של שיתוף.
אך השיתוף שברירי, ובימים אלה הוא בסכנת התפרקות. הזרם המוביל בפרהסיה היהודית-ישראלית מקצין, מסמן אוטומטית ערבים כאויבים, ומשחרר כל רסן בהתייחסות אליהם לא כמו אל אזרחים ואפילו לא כמו אל בני אדם.
האירוע בעפולה הדגים זאת היטב. לפתע התרחשה בלב מדינת ישראל סצנה שמוכרת מהשטחים. את אסראא זידאן תאופיק עבד אפשר היה לתפוס בקלות, ולקחת מידה את הסכין, אם בכלל התכוונה להשתמש בו. אבל לירות מטווח אפס? עד לא מזמן הייתה מוקמת בעקבות אירוע כזה ועדת חקירה. עתה הקונצנזוס צורח "תהרגו אותה!".
האלימות הזאת לא התפרצה מאליה. הממשלה מובילה הסתה חסרת רסן, מגלגלת את האחריות על הציבור הערבי ומחפשת דרכים חדשות-ישנות להגבלתו ולהתסיס את החשדנות כלפיו. בנימין נתניהו משדר פאניקה רדופה, והוא ושריו הופכים את המרחב הציבורי לשדה קרב ואת אזרחי המדינה למיליציות פרטיות. עצתם של שרים וח"כים להצטייד בנשק מכל הבא ליד כבר קיפחה חיים של חפים מפשע, ותורמת רק לליבוי נוסף של הבערה.
במקום מנהיגות, אנו עדים להתלהמות מסוכנת הסוחפת אחריה המונים מבוהלים ותוקפנים, כהמשך ישיר ל"ערבים הנוהרים". גם התקשורת מתיישרת ברובה עם הקו חסר האחריות, זורעת בהלה לאומנית מבישה.
התוצאה האומללה מכל אלה היא הרחקה ואף פיטורים של עובדים ערבים רבים ברחבי הארץ, זירוז "חוק המישוש" וסירוב להעסיק ערבים. וזאת זמן קצר בלבד לאחר שהממשלה נתנה פרסום רחב לחזונה המוצהר, כי יש להגדיל את השתתפות הערבים בשוק העבודה.
זהו חזון הדורש שינוי עומק גם בימים רגילים, כיוון שהוא לא יתקיים ללא יצירת ביקוש בנוסף להיצע: עשרות אלפי אקדמאים ערבים מיומנים לא נקלטים בהייטק, בחברות עתירות ידע ובממסד, ומועסקים במלאכות נמוכות מיכולותיהם. עכשיו מפטרים אפילו את המנקות, עוזרות הגננות והבנאים.
צעדים קטנים אך מעוררי תקווה, שהושגו במאמצים גדולים של ארגוני החברה האזרחית ואנשי ציבור, נפגעים עתה אנושות. לנוכח ההידרדרות האלימה הזאת אנחנו מבקשים להזכיר ששוויון לא נותנים ולא מתנים, ושהשלמה עם הדרה והסתה מעמידים את האזרחות בסכנה חמורה ומרסקים את הדמוקרטיה. רק שותפות ושוויון אמת הם המפתח לבניית עתיד משגשג לחברה כולה.
פרופ' מוחמד אמארה ואבירמה גולן הם יו"רים שותפים של עמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.