פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הייתה הרגשה של שואה": הקיבוצים בעמק הירדן נלחמים בכתם הנטישה

      "למזכירות נכנס אדם, ירק על הרצפה, סינן 'נוטשים' ויצא. אבי שתק". לוחמי שער הגולן ומסדה נאבקו בסורים ב-48', עד שנסוגו כדי להציל את נפשם. כיום ההחלטה נראית הגיונית, בימים ההם דבק כתם שגרם לשבר. עמדת השמירה ששוחזרה הציפה את הכאב. "השתיקה העבירה מסר של בושה"

      "הייתה הרגשה של שואה": הקיבוצים בעמק הירדן נלחמים בכתם הנטישה
      עריכה: קשת סידי; צילום: מאיר וקנין

      כ-30 חברים בלבד הגיעו ביום ראשון אחר הצהריים לטקס צנוע שנערך בפאתי קיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן. גשם קל ירד קודם והנוכחים, חלקם זה עתה שבו מעבודה במטעי הבננות, היו שבעי רצון ממנת המשקעים שהרוותה את האדמה.

      החברים הוותיקים התאספו סביב מבנה בטון קטן וצנוע, חסר הוד והדר. משלחת נכבדי האזור, שלפני שעה קלה חנכה בית כנסת חדש בקיבוץ, כבר עזבה. כעת נותרו רק מעטים כדי לציין את חנוכת אתר השימור, שלאחרונה הסתיימו עבודות השיקום שלו.

      מדובר בעמדת שמירה, המכונה בקיבוץ "עמדת המדרון", שהוקמה בשנת 1937 ביחד עם ארבע עמדות הגנה נוספות שנבנו בשנה בה הוקם הקיבוץ ביחד עם הקיבוץ השכן, מסדה.
      על גג העמדה הוצב זרקור והיא שימשה את ה"גפירים", חברי קיבוץ וחברי גרעינים, אותם שומרי שדות ויישובים שפעלו בחסות הבריטים.

      העמדה הזאת הציפה מחדש את אותם רגשות חבויים בקרב חברי שני הקיבוצים, ציירה מחדש את הכתם ההיסטורי שליווה אותם מאז 1948, כתם ה"נוטשים" אותו ניסו למחוק ולהסתיר, לאחר שחברי הקיבוצים האלה החליטו להציל את הנשים והילדים ולסגת. כיום ההחלטה הזאת יכולה להיחשב הגיונית ואפילו מתבקשת, אך בימים ההם ההחלטה הזאת הדביקה להם כתם שלא נמחק וגרמה לשבר, ממנו לקח לקיבוצים האלה זמן רב להתאושש.

      דני ברייר, בן קיבוץ שער הגולן, נובמבר 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      "מייסדי הקיבוץ הגיעו בחודש מרץ, בחורף. הם ראו את הירמוך, הירדן והכינרת וחשו שהגיעו לגן עדן. כשהגיע חודש יולי הלוהט הם הבינו שבעצם הגיעו לגיהינום", דני ברייר (צילום: מאיר ועקנין)

      שני הקיבוצים שקמו במסגרת "חומה ומגדל" היו למעשה מעין מובלעת יהודית מבודדת מעברו המזרחי של כביש טבריה-בית שאן. מטרת ההתיישבות במקום הייתה שליטה על נקודה אסטרטגית במפגש הגבולות פלשתינה-ירדן-סוריה, כפי שנקבעו בתום מלחמת העולם הראשונה.

      טרם עלייתם על הקרקע כבר חיו חברי שער הגולן שבע שנים כקיבוץ עין הקורא, בראשון לציון. לעמק הירדן הגיעו 100 חברים, 30 ילדים ו-54 פרות. הרפת הייתה מבנה הקבע הראשון שהקימו המייסדים.

      "הם הגיעו בחודש מרץ, בחורף", מספר דני ברייר, בן למייסדי הקיבוץ. האזור היה חשוף מצמחיה ולדבריו, "הם ראו את הירמוך, הירדן והכינרת וחשו שהגיעו לגן עדן. כשהגיע חודש יולי הלוהט הם הבינו שבעצם הגיעו לגיהינום", אמר בחיוך.

      אבל הגיהינום האמיתי הגיע כעבור 11 שנים, בזמן מלחמת העצמאות. אותה מלחמה שצרבה כווייה בבשרו של הקיבוץ, כוויה שסימניה עדיין לא התפוגגו ושנרמזה גם בטקס חנוכת העמדה. ב-15 במאי 1948 פתח הצבא הסורי בהרעשה כבדה על הקיבוץ. "השעה הייתה 7:30 בבוקר", זוכר ברייר, שהיה אז ילד בן 6. "החלו פיצוצים אדירים, המטפלת דבורה רצה ואמרה לנו לרוץ אחריה. זרקו אותנו לתוך מקלט שבנייתו טרם הסתיימה".

      גם עודד פרקר, אז בן 8, זוכר את רגעי האימה של תחילת המתקפה. כמי ששירת כלוחם וקצין בצנחנים, הוא יודע לתאר היטב את מהלך הקרבות, קוטר התותחים וסדרי הכוחות. אבל כשהוא חוזר לחוויית הילדות הוא מספר על הילד שהיה בתורנות חלוקת "עוגת שימורים". גם אותו ואת חבריו לכיתה חילצה המטפלת למקלט. "בדרך, אחת הילדות בכתה וצעקה. אמרתי לה: 'אם את בוכה, סימן שאת עדיין בחיים'".

      קיבוץ מסדה אחרי ההפצצות, 1948 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      קיבוץ מסדה לאחר ההפצצות במלחמת העצמאות, 1948 (צילום: לע"מ)

      חייל ששרת בצבא האדום הכיר את מנגנון הירי של התותחים וידע שבין ירי פגז לטעינת לוע התותח מחדש, יש פער של 20 שניות, והוא ידע להורות למטפלת מתי לתפוס מחסה ומתי לקום ולהמשיך בריצה. גם פרקר וחבריו הושלכו למקלט. הם שהו יומיים וחצי במקלט צפוף ודחוס. פיצוץ הפגזים, קולות הפרות הגועות בחוץ וקולות הבכי בפנים הטילו פחד על הילדים הקטנים. מדי פעם פונה פנימה עוד פצוע שטופל ונותח בסמוך לילדים.

      בערב ה-17 במאי פונו הילדים והנשים, ודרך יבנאל המשיכו לחיפה, שם נותרו שנה וחצי, כשאר ילדי עמק הירדן, במה שנקרא "גלות חיפה". בשער הגולן, כמו במסדה השכנה, נותרו רק לוחמים ומעט לוחמות. ההפגזות הכבדות נמשכו, מיטב הלוחמים של חברי הקיבוץ לחמו בגזרות אחרות, גם בקרב הקשה לבלימת הסורים באזור צמח. הקיבוץ נותר ללא מפקד. בהצבעה שנערכה הוחלט לפנות את הקיבוץ. הלוחמים נסוגו לקיבוץ אפיקים הסמוך, חברי מסדה לבית זרע, שניהם קיבוצים מעברו המערבי של כביש טבריה-בית שאן.

      ברייר מסביר כי ברקע ההחלטה עמדו תיאורי הזוועה מכפר עציון, ארבעה ימים קודם, שם נורו למוות חברים ולוחמים אחרי שנכנעו. "ההרגשה כאן הייתה שהולכים לשואה. לא הייתה מנהיגות שתצליח להחזיק במקום", אמר.

      החלטה זו פערה פצע עמוק בלב החברים והטילה על הקיבוץ את כתם הנטישה שליווה אותם שנים רבות, ויש שיטענו שנותר עד היום. כבר שבועיים אחרי המקרה הוגדרה העזיבה הזמנית של חברי שני הקיבוצים כ"נטישת נכסי הלאום". במשך שנים ארוכות המקרה הוצג כדוגמה להתנהגות פסולה; ברייר זוכר שבקורס הקצינים שעבר חולקה חוברת ובה הוצג עזיבת שער הגולן ומסדה כמקרה של "עזיבה ללא אישור".

      ב-1951, כשליישובים רבים ניתן "אות הקוממיות" על השתתפותם במערכה להקמת המדינה, מחברי שער הגולן נשלל האות ורק אחרי 35 שנה הם קיבלו אותו. פרקר זוכר שאנשים היו נכנסים לקיבוץ ומקללים. הוא אף מתאר מקרה שבו הלך לבקר את אביו במזכירות הקיבוץ, בטרם יצא לבית הספר. "למזכירות נכנס אדם, ירק על הרצפה, סינן 'נוטשים' ויצא החוצה. אבי הבליג ושתק".

      עמדת המדרון ששומרה כאתר היסטורי בקיבוץ שער הגולן, נובמבר 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      עמדת המידרון המשוקמת בקיבוץ שער הגולן (צילום: מאיר ועקנין)

      אותה שתיקה הייתה הדבר החזק בקיבוץ. פרקר מספר כי אחרי ארבעה ימים באפיקים הייתה אסיפה ובסיומה, בשעה 3 לפנות בוקר, עמדה להצבעה השאלה - לחזור ולהקים את הקיבוץ או להתפזר ולהילחם בחזיתות האחרות.

      "בהצבעה הוחלט ששבים לבנות מחדש את שער הגולן, אבל שלא מדברים על מה שקרה. היו קיבוצים שנכבשו ולא קמו מחדש. שער הגולן שוקמה, אבל ההורים שתקו. אבי לא הסכים לדבר על מה שהיה. ניסיתי לדבר איתו והוא לא ענה. אימא שלי ביקשה שאחדול. 'אתה רוצה לגרום התקפת לב לאבא?', היא נזפה בי".

      אפילו בשנות ה-50 להקמת הקיבוץ, בספר שיצא לכבוד המאורע, סיפור העזיבה לא סופר. "השתיקה העבירה לדורות הבאים מסר של בושה", אומר פרקר, שסבור כי "העזיבה היא שבר, היא משהו שנצרב לתמיד בדנ"א של שער הגולן".

      פרקר חוקר במשך שנים את סיפור הקרבות על העמק. הוא משוכנע כיום שביזת שער הגולן ומסדה על ידי החיילים הסורים מנעה מהם לנצל את נקודת היתרון שיכלה לאפשר להם לחצות את סכר דגניה ולהתקדם מערבה. כמי שלחם במלחמות ישראל וידע קרבות קשים, הוא לא מקבל את החלטת דור ההורים לעזוב. "אני מבין אותם, אבל לא מסכים עם ההחלטה. אני לא שופט ולא כועס, אבל חושב שהם היו צריכים להישאר ולהילחם. אני מסכים עם מאיר פעיל שאמר כי חברי שער הגולן לא חטאו או פשעו, אבל זה גם לא כבוד גדול".

      הוא מגדיר את ההחלטה לסגת כ"רגע של חולשה. אסור להסכים לאמירה שזה לגיטימי לסגת, איך המדינה הייתה קמה לו זו הייתה הגישה?", שואל פרקר. ברייר סבור אחרת. "לי אין בעיה עם אותה החלטה", אמר. חיזוק לכך הוא קיבל בעת ביקור באחד מקיבוצי הדרום שספג אבידות קשות מנשוא. הוא שוחח עם אחד מוותיקי הקיבוץ ולמד כי "שנים הקיבוץ הזה חי בצל הכאב והאבל ולא הצליח להתאושש. הם לא יכלו אפילו לקלוט חברים חדשים, כי השכול שיתק אותם לגמרי. אני לא יודע איזו החלטה נכונה יותר, אבל את דור ההורים שלנו זה אכל מבפנים. הם לא יכלו לחיות עם זה".

      קיבוץ מסדה אחרי ההפצצות, 1948 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      אחרי המקרה הוגדרה העזיבה הזמנית של חברי שני הקיבוצים כ"נטישת נכסי הלאום". חברי הקיבוץ מנסים לשקם את ההריסות, 1948 (צילום: לע"מ)

      אחרי ארבעה ימים באפיקים, שבו חברי שער הגולן לקיבוץ שבתיו הופגזו והוצתו. כל רכושם נבזז. הם התיישבו במקום ומיד עמדו מול התקפת כוחות סוריים ויכלו להם. קצין סורי בכיר אף נפל בקרב, אקדחו והכידון שלו נותרו כמזכרת ניצחון. אולם קרב הניצחון שיכול היה להפוך ולהיות חוויה מתקנת, נותר כזה שחסה בצלה של הנטישה.

      לאחרונה החליטו מספר חברים לשקם את "עמדת המדרון". מתוך חמש העמדות שרדו רק שתיים. אחת משמשת היום כמספרת הקיבוץ, בעוד "עמדת המדרון", בדרום-מזרח הקיבוץ נשכחה מלב; במשך שנים הייתה מוקפת לולים וחלקה היה מכוסה אדמה.

      אחרי שהלולים הוסרו, שבה העמדה לבלוט. "כשפנו אלינו מהקיבוץ לשקם את המבנה, זה נראה אתר לא מרשים", מודה אורי בן-ציוני, מנהל מחוז צפון במועצה לשימור אתרים.
      "לאט לאט ראינו את חשיבות המקום, ואיך החברים עטפו את העמדה באהבה ובערגה".

      המועצה לשימור אתרים שיקמה את המבנה ובתוכו הציבו חברי שער הגולן חפצים המשחזרים את חיי הגפירים וכן תלו על הקירות את חפצי הקצין הסורי שנפל במקום.
      איסור השתיקה כבר הוסר, בני המייסדים מדברים על הנסיגה, אבל גם מתגאים בסיפור השיבה, הניצחון בקרב השני, ושיקומו של הקיבוץ שבקרוב יחגוג 80 שנה להקמתו כשהוא חזק מאי פעם.

      עודד פרקר, בן קיבוץ שער הגולן, נובמבר 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר ועקנין)
      "למזכירות הקיבוץ נכנס אדם, ירק על הרצפה, סינן 'נוטשים' ויצא החוצה", עודד פרקר (צילום: מאיר ועקנין)