פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: זועבי מדברת אלינו בשפה שאנחנו מבינים

      הנאום של ח"כ זועבי בטקס "ליל הבדולח" הוכתר כ"נאום הסתה". למה אנחנו ממהרים לסלוד מהשוואות לשואה? מה רציתם, שכדי לפנות לעם היהודי היא תגייס את עולם המושגים של הירושימה ונגאסקי? אין פסול בדבריה, רק נושא לדיון מעמיק

      מהומה בתום הדיון בעליון על פסילתם של זועבי ומרזל (צילום מסך)
      חה"כ חנין זועבי (צילום מסך)

      חברת הכנסת חנין זועבי נאמה השבוע באמסטרדם בטקס "ליל הבדולח" מטעם מה שנקרא ה"שמאל הקיצוני". הנאום שלה מיד הוכתר ל"נאום ההסתה של זועבי", בלי נימה קטנה של ביקורת עצמית, ואני שואלת מדוע. זועבי פתחה ואמרה שהיא מדברת בשם "כל המתנגדים לדיכוי", והשוותה בין הרוב הדומם בגרמניה הנאצית לבין הרוב הדומם בישראל. השוואות מהסוג הזה הן תמיד טריגר לקללות והשיסוי שיגיעו אחר כך.

      זועבי, מיותר לציין, הפכה עם השנים להיות בין נבחרי הציבור השנואים ביותר על הציבור היהודי-ישראלי. היא מקור ללעג וביזוי, ומעניין לבדוק למה. למה אנחנו תמיד שומעים אותה חד מדי?

      באותו הקשר ומיד נחזור לזועבי, לפני כמה ימים דיבר בגל"צ שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ואמר שמבחינתו התנועה האסלאמית ובל"ד צריכות לצאת אל מחוץ לחוק ("אם הן ימשיכו להתנהג" ציטוט חסר, כך במקור). אלה שני קצוות של אותו דבר:

      קל לנו לשכוח שהאינטרסים של נבחרי הציבור הערבים, אינם זהים לשלנו. הם לא יכולים להיות זהים לשלנו. בתור שר ביטחון או בתור אזרחים יהודים במדינה יהודית, זה בסדר להיצמד לנראטיב הציוני כדי לשמור על תפקוד אינטרסנטי. לשמר את הגבולות, להשליט חוק וסדר. שר הביטחון מחויב לזה מתוקף תפקידו, והאינטרס של האזרחים הוא לחיות כאן בשלווה וללא טרור. הנרטיב הציוני עונה על האינטרס הזה, אם קמים עלינו לכלותינו - אז אנחנו מיד צריכים להפעיל פעולת-נגד. לנטרל את האיום. הביטחון האישי שלי מסמן על זה וי, ובאותה נשימה אני רוצה שגם לא יימחקו מהפוליטיקה אינטרסים אחרים, גם כאלה שאני מתנגדת להם ואינם עומדים בזהות הפוליטית שלי.

      חנין זועבי היא דוגמה מצוינת לכך ולכן היא המסומנת של רוב הציבור היהודי.

      בראיון בגלי צה"ל שקיים איתה רזי ברקאי, הוא אמר לה כי "האוזן היהודייה" שלו מתקשה לשמוע השוואות מהסוג שעשתה. ולמה בעצם? למה אנחנו ממהרים לסלוד מהשוואות לשואה או להיסטוריה של העם היהודי? הרי זה עולם המושגים שלנו ועל כך זועבי מתבססת כדי להצדיק את התיאוריה שלה. אף אחד לא מצפה ממנה שכדי לפנות לעם היהודי היא תגייס את עולם המושגים של הירושימה ונגאסקי. הרי צריכה להיות רלוונטיות באמירה שלה, וההתרסה הכי גדולה היא כמובן ההשוואה לגרמניה הנאצית. איני רואה בכך שום פסול, אלא נושא לדיון מעמיק. השתקה היא השתקה, גם אם זהות המשתתפים או הדוברים משתנה לאירוע אחד למשנהו.


      נחזור לריאיון שלה בגלי צה"ל. זועבי ענתה לברקאי שהאוזן שלו צריכה להיות אוזן אנושית וזאת שורת המחץ בעיניי. ובמילים אחרות, הפרשנות שלנו צריכה להתחיל ולהסתיים כאוזן אנושית, ולא כאוזן מקומית עם סיפור פרטי, אלא כאוזן אנושית אוניברסלית. אני נאלצת להסכים איתה גם כשאני בצד השני של המתרס מבחינת אינטרס וזהות פוליטית. כי במדינה דמוקרטית, ואנחנו הרי חיים במדינה כזאת, גם לאנשים מהסוג שנוגד את האינטרסים שלי בתור יהודיה וישראלית, גם להם מגיע ייצוג. ויותר מזה - זועבי היא הפה של האנשים האלה שקולם לא נשמע ("אני אהיה להם לפה", משפט קסטנר, זוכרים? אז כזה, באלף אלפי הבדלות).

      רזי ברקאי (ראובן קסטרו)
      "האוזן היהודייה" שלו מתקשה לשמוע השוואות מהסוג שעשתה. רזי ברקאי (צילום : ראובן קסטרו)

      בוודאי שאם האינטרס שלהם היה זהה לערכים שלנו היינו חיים בגן עדן עלי אדמות אין דה מידל איסט. אבל המצב לא כזה, ומתוך כך אני לא מצפה מהם למפת הסברים של למה הם לא ידליקו משואה ביום העצמאות (להבדיל מערבייה אחת שדווקא כן הדליקה) כי גם אם אני ציונית, ואני אכן ציונית, אני מבינה את ההתנגדות שלהם למה שהם מגדירים ככיבוש או התעמרות צבאית/שלטונית.

      מדי פעם ראוי לזכור ולהחליף נקודות מבט, ולו רק לשם ההגינות המוסרית, גם אם בסופו של דבר מחליטים ללחוץ על ההדק או לצאת למבצע הבא.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.