סוהא מנסור, אם לארבעה ומורה לספורט בבית ספר בג'לג'וליה, נרצחה בשבוע שעבר על ידי אלמוני, בפתח ביתה שבטירה. יומיים לאחר מכן, במטע זיתים סמוך למושב חגור, נמצאה גופתה השרופה של אמנה דאר נאפע אל-עביד, אם לחמישה ותושבת לוד. אתמול נעצר גרושה של האישה, בחשד כי היה מעורב ברציחתה.
שתי נשים נרצחו בדם קר על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", שם מכובס לשנאת נשים ובמיוחד נשים אמיצות שמסרבות להיכנע לפחד, ולקבל את המוסכמות הנוקשות של החברה הערבית.
רצח על כבוד המשפחה הפך להיות טיעון נוח לרציחת נשים, גם אם סיבת הרצח הייתה ירושה, מזונות, או סכסוך משפחתי, הרוצחים יגידו: "רצח על כבוד המשפחה", וכך הם יקבלו פטור מוסרי מהחברה שלהם, ובהמשך, מתברר, הפטור תקף גם במערכת המשפט, לעיתים באופן ישיר ולעיתים בעקיפין. יש לי תחושה כי רבים בחברה הערבית, בישראל או במדינות ערביות אחרות, מקלים ראש או מבינים את סוג הרצח הזה. חשוב לציין שמנגד יש קולות רבים של נשים וגברים פרטיים, עמותות וארגונים ציבוריים שיוצאים נגד ומבקרים בצורה חריפה את התופעה הג'אהלית (פרימיטיבית) הזאת, ואכן, ממדיה אכן בירידה משמעותית תמידית.
רבים בחברה הישראלית ובחברות אירופאיות נוטים ליחס את התופעה לאסלאם, אבל תתפלאו - זו טעות. קיום יחסי מין לפני החתונה אומנם אסורים על פי האסלאם, ולפי הקוראן זה נחשב לחטא (כמו בשאר הדתות), אלא שלא רשום בקוראן מה העונש לחטא הזה, וגם לא רשום מי אחראי על ביצוע העונש, לכן התופעה הזאת היא יותר מסורתית פרימיטיבית מאשר דתית.
אבל יש עוד מישהו שנותן חסות לרצח הזה הממסד היהודי-ישראלי. נכון, התופעה לא קשורה ישירות לממסד המפלה ערבים לרעה. הממסד לא המציא אותה, לא הביא אותה ולא אחראי עליה או על "הפרימיטיביות הערבית" שאתם לא צריכים להזכיר לי אותה, ובאותה נשימה להזכיר לי שלהבדיל מהחברה הפרימיטיבית שלי, אנחנו חיים במדינה וחברה ישראלית נאורה ודמוקרטית. ובכל זאת יש קשר בין הממסד לבין הפשע שמתבצע נגד אחת הקבוצות המוחלשות בהיררכיה החברתית, גם אישה וגם ערביה.
רוב הנשים הערביות שנרצחו על ידי גברים, נרצחו על ידי בני משפחה וקרובים מדרגה ראשונה. קיימים גורמים ממשלתיים וממסדיים המחזקים את הפרקטיקה של הרצח ואת הפוליטיקה הפטריארכלית, איך? פשוט מאוד, על ידי מתן כיבודים למנהיגות הפטריארכלית הערבית מטעם המדינה, מסיבות שלטוניות מובהקות. כשאישה ערביה מנסה להינצל מרצח בשם כבוד המשפחה, ופונה למשטרה, המשטרה מוסרת אותה בחזרה לרוצחיה, והנה לכם פינג-פונג קטלני. לרוב, נוהגת המשטרה להפעיל "נכבדים" ו"שייח'ים" כדי להגיע לפתרון בין האישה לרוצחים שלה, וכך מתנערת המדינה והמשטרה מהאחריות לחייה. זו אינה רק מדיניות משטרתית אלא מדיניות שמקורה בגוף שנקרא "יועץ הממשלה לענייני ערבים".
הערים והכפרים הערבים, מלאים היום בנשק. בכפרים דרוזים-ערבים או בדואים-ערבים, שתי קבוצות המועסקות על ידי מערכת הביטחון והמשטרה הישראלית, קל יותר להשיג נשק מלקבל הלוואה מהבנק. ובערים וכפרים ערבים, בהם המצב הסוציו-אקונומי נמוך ואחוזי הפשיעה גבוהים, הנשק והסמים נגישים מאוד.
נראה שהמשטרה לא מעוניינת לטפל בתופעת הפשיעה בריכוזי אוכלוסייה ערבית. מבחינתה ומבחינת המדינה, כשערבים הורגים ערבים זה רק סכסוך פנימי, והוא לא ממש מעניין, זאת לא תופעה מספיק חמורה שתדיר שינה מעיני השלטונות. ובכלל, רצח על רקע כבוד המשפחה הוא עניין פנימי ערבי, נשים ערביות נרצחות כי ככה זה אצלם, הרוצחים לרוב ידועים לכולם, והמשטרה סוגרת את התיקים בקלות מצמררת.
את החלל הזה, של הפקרת הנשים הערביות מצד המדינה, מנסות למלא לא מעט נשים בעמותות שונות של נשים נגד האלימות בחברה הערבית, החותרות ודורשות לשינוי המצב העגום הזה, נשים ששוברות את מחסום הפחד ומפגינות בחיפה, ביפו, ברמלה, לוד, טירה ונצרת, נגד רוצחים עם אישור מהחברה והמדינה תוך כדי התעלמות מוחלטת מצידם של המוזכרים לעיל מזעקתן של הנשים הערביות.
יוזמות אלה לא מספיקות ואין בכוחן של הנשים לבד לספק מענה מלא וסיוע מיידי. גם אישה שמעזה לצאת נגד מנגנוני הדיכוי המשפחתיים הערביים המשומנים ולזעוק לעזרה, מוצאת עצמה מנודה מהמשפחה ובמערכה לבד מול המשפחה והרשויות שמבטיחות לה הבטחות שקריות ומפקירות אותה למוות וגורל ידוע מראש, והרוצחים? עדיין מסתובבים חופשי.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.