פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האב שנטש, האומנה שהזניחה: סיפורה הקשה של החיילת שהתאבדה ביריית רובה

      דיון בבית משפט בשאלה מי יוכרו כהורים שכולים - משפחת האומנה או האב הביולוגי - גילה סיפור כואב על החיילת, שרק לאחר מותה החלו האחראים עליה להתעניין בה. האב לא זיהה את בתו, במשפחה לא ידעו מתי התגייסה, ובית המשפט נותר המום. דיווח מאולפן וואלה! NEWS

      האב שנטש, האומנה שהזניחה: סיפורה הקשה של החיילת שהתאבדה ביריית רובה
      עריכה: טל רזניק

      בנובמבר 2011 נמצאה בבסיס צבאי גופה של חיילת ירויה בראשה וידה הימנית מונחת על נשקה. החקירה הצבאית קבעה כי היא התאבדה. יומיים לפני התאבדותה, הודתה החיילת בגניבה וסיפרה שעשתה זאת בגלל מחסור בכסף. בחקירה התגלה כי במהלך שירותה פתחה החיילת כמה פעמים בהליך להכרה בה כחיילת בודדה, אולם הטיפול בבקשותיה לא הושלם עד למותה. מאבק משפטי מלוכלך בין אביה הביולוגי למשפחת האומנה שלה חשף את חייה האומללים של הצעירה שהתאבדה ביריית רובה.

      הסיפור נחשף כששני גורמים פנו לקצין התגמולים של משרד הביטחון בטענה שמגיע להם תשלום מתוקף מה שמכונה "חוק המשפחות" - הכרה בזכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה - הן אביה הביולוגי והן משפחת האומנה שלה. כל צד ביקש לקבל מעמד של משפחה שכולה, בעודו משחיר את הצד השני. קצין התגמולים דחה את שתי התביעות בנימוק שהאב הביולוגי לא גידל את המנוחה שגדלה בבית יתומים ברוסיה לאחר שהוא ואמה נטשו אותה ואת אחיה. משפחת האומנה נדחתה על ידי קצין התגמולים בנימוק שהם אינם עומדים בהגדרת המונח "בני משפחה" כהגדרתו בחוק המשפחות. שני הצדדים ערערו וטענו כי הכסף מגיע להם, אבל על דוכן העדים התבררה האמת האיומה: האב הביולוגי לא זיהה את בתו בתמונה והצביע בכלל על נערה אחרת. האב ממשפחת האומנה כלל לא ידע מהיכן עלתה לארץ, מתי התגייסה לצבא ובאיזה תאריך מתה.

      לוחמות מג"ב, 2015 (ראובן קסטרו)
      למצולמות אין קשר לידיעה (צילום אילוסטרציה: ראובן קסטרו)

      מהחלטת בית משפט השלום בחיפה עולה כי החיילת ושני אחיה נמצאו בילדותם בבית לבדם, בתנאים של קור עז ורעב לאחר שננטשו על ידי הוריהם. האם ברחה ולא היה ידוע היכן היא נמצאת והאב עבר להתגורר בעיר אחרת. הילדים הועברו לבית יתומים. כעבור כמה שנים הם הובאו לישראל באמצעות פרויקט "גשר" ושוכנו בפנימייה. שנים מאוחר יותר עלה לישראל גם האב הביולוגי - אלכוהוליסט המתגורר לעתים עם אמו ואחותו בדירה שכורה ולעתים ברחוב. אחרי כמה שנים בפנימייה עברו האחים למשפחות אומנות. הנערה נקלטה בבית משפחה שמתגוררת באחת משכונות היוקרה בישראל. משפחת האומנה כללה את אם, בעלת בוטיק המרבה לנסוע לחו"ל, אב, רב חובל שמבקר בישראל לעתים רחוקות, בתם שסובלת ממחלה ואופ?ר בעלת מוגבלות שכלית שנאספה לביתם.

      מדוח סוציאלי שנכתב לגבי החיילת עלה כי עקב עבודותם של הורי המשפחה האומנת, אשר דרשו נסיעות מרובות לחו"ל, נותרה החיילת לבדה פרקי זמן ממושכים, כאשר ההורים האומנים לא נוכחים ממש, ועסוקים בענייניהם. מבירור שנעשה עם מחנכת כיתתה עלה כי האם האומנת לא הייתה מעורבת דיה בכל הקשור ללימודי הנערה בבית הספר, ולא תמיד הייתה קשובה לצרכיה. גם להדרכת ההורים שנקבעה כחלק מהטיפול שקיבלה לא הופיעה אם המשפחה בשל נסיעותיה לחו"ל, אלא שלחה את האופ?ר עד שהובהר לה כי אין לה מקום בטיפול המשפחתי. כשהעירו לה על כך אנשי המקצוע, אמרה האם כי הנערה היא המטופלת ואין היא מוכנה שיפנו אליה את האשמה.

      במרוצת השנים, חוותה הנערה התפרצויות אלימות ואיימה בהתאבדות. עם ההידרדרות במצבה הנפשי היא גם התחילה לגנוב. לאנשי המקצוע שטיפלו בה סיפרה כי לאחר שאמה האומנת גילתה שנגנבו כספים מהבית, כספים שסברה כי נגנבו על ידה, היא אמרה לה ש"תהיה ענייה כמו אבא שלה", ש"לא ייצא ממנה כלום", ש"המשטרה תיקח אותה מהבית באזיקים" ושהיא "תיאלץ לחזור לפנימייה". לנוכח המתחים הרבים, החליט השירות הסוציאלי להחזיר את החיילת לפנימייה, למרות סירובה.

      משפחת האומנה לא הגיעה לשבעה של החיילת

      לפי רישום שיחה בין אחראית פרויקט "גשר" למשפחה, עולה כי האם האומנת טענה שאב המשפחה כעס שכן לדבריו "הם נתנו לנערה הרבה" ולכן הוא לא רוצה אותה יותר. "בתוך כך", נרשם, "הסובלנות של המשפחה כלפי החיילת ירדה, עד כי התלבטה אם לאפשר לה להגיע אליהם בשבתות ובחופשות מהפנימייה". באחת הפעמים ששמעה הנערה כי אב המשפחה לא מאפשר לה לחזור - ברחה. כשהאם האומנת טסה לכמה חודשים לחו"ל, היא לא דיברה עם הנערה במשך כל התקופה. עם זאת, העידו עובדי הפנימייה, האם כעסה על הפנימייה כי לטענתה לא שולמו לה כל הכספים המגיעים למשפחה מארחת. מביקור בית עלה כי חלק מהזמן שהתה הנערה במקום אחר ולא בבית שבשכונה המפוארת, כי לא היה לה מקום פיזי בבית. לאורך כל שנות שהותה של החיילת בפנימייה ולמעשה עד לגיוסה לשירות צבאי, הקפידו במשפחה האומנת לנהל רישום מפורט של ימי האירוח של הנערה אצלם, ולקבל תשלום עבור כך ממשרד הרווחה.

      לפי דוח ענף פרט בצה"ל, כשהגיעו גורמי הצבא להודיע על מות הנערה, שמעו ההורים לראשונה כי שבועיים לפני ביקור החיילת היא הייתה נפקדת שבוע. הם גם לא ידעו היכן שהתה בתקופת הנפקדות. האב הביולוגי התגורר בדירה קטנה, מוזנחת ומצחינה ונמצא על ידי הגורמים שיכור לחלוטין. במהלך הפגישה הקצרה, שהתקיימה כאמור כדי למסור לו את הבשורה המרה, סינן רוב הזמן ברוסית לאחותו כי צריך לבדוק "מה יוצא להם מזה". לפי אותו דוח, משפחת האומנה לא הגיעה לשבעה של החיילת אשר התקיימה בבית אחיה, אלא ישבה שבעה בביתה. בתגובה התערבו שני אחיה של הנערה וכתבו למשרד הביטחון כי לאב הביולוגי לא היה שום חלק בחייהם, לא היה לו כל קשר איתם ומבחינתם הוא לא אביהם. כאשר ניסו ליצור עמו קשר - התנער מילדיו. מאז ומתמיד, טענו הילדים, לא היה אביהם אלא רק בשם, רק במסמך.

      חיילות בצה"ל (דובר צה"ל)
      הדיון חשף את חייה האומללים של הצעירה (צילום: דובר צה”ל)

      האב הביולוגי טען כי אין שום סיבה לדחות את תביעתו להכיר בו כאב שכול של החיילת. לדבריו, במהלך השנים שבהן היה בארץ פעל על מנת לחזק את הקשר עם בתו וכי על קצין התגמולים להכיר בו אוטומטית כאביה השכול של החיילת וזאת ללא כל הצבת תנאים לגבי הדרך שבה גודלה. הוא טען כי נסיבות חייהם האישיים שלו ושל החיילת, הובילו לכך שהחיילת ואחיה נותקו באכזריות מאביהם הביולוגי, והועלו ארצה על ידי רשויות המדינה, וזאת ללא הסכמתו וללא ידיעתו. עוד טען כי אין כל עילה לטענת המשפחה האומנת להיות מוכרים כמשפחה שכולה מאחר שהם קיבלו שכר מהמדינה וכי בתו ברחה מהם עקב סכסוכים קשים, ביניהם לאחר שהאם האשימה אותה בגניבות גדולות של כספים.

      המשפחה האומנת טענה כי הם ההורים המאמצים של החיילת. לטענתם, הם אימצו את החיילת כבתם שלא על מנת לקבל פרס במשך תקופה העולה על חמש שנים ברציפות. עוד טענו, כי אביה הביולוגי של החיילת לא היה בקשר עמה ובמשך השנים התקיימו בינו לבין בתו מספר פגישות שניתן לספור על יד אחת. הוא נזכר בבתו רק כדי לתבוע את התגמולים לאחר מותה, לדבריהם.

      עוד טענה משפחת האומנה כי במשך השנים דאגו למנוחה גם בהתנהגויות קיצוניות כמו להסתגר עם נכדם בחדר יומיים מבלי לאפשר לאיש להיכנס לראותו. לדבריהם, הם אלה שליוו אותה בהליך התפתחותה כילדה, כנערה, ואחר כך כחיילת. כל החגיגות בבית הספר, ימי ההולדת, חברים – כולם היו מלווים רק על ידם כהוריה של החיילת, ולא על ידי אביה הביולוגי או על ידי נציגי משרד הרווחה.

      נטען עוד כי למרות הקשיים, העליות והמורדות, שררה אהבה. לטענתם, בקשת החיילת משלטונות צה"ל להכיר בה כחיילת בודדת, אינה מלמדת כביכול על רצונה להתנתק. לטענתם, החיילת פנתה לצה"ל בבקשה להכיר בה כחיילת בודדת כדי לחסוך לעצמה כסף לאחר השחרור מהצבא. שלטונות הצבא ערכו ביקורי בית בבית משפחת האומנה לצורך בדיקת בקשתה להכיר במנוחה כחיילת בודדת, וסירב לבקשתה מתוך ראיה כי החיילת הינה למעשה "בת בית" וחלק מהמשפחה ואינה "חיילת בודדת".

      "הרצחת וגם ירשת?"

      בית המשפט דחה את הטענות הללו וקבע לגבי המשפחה האומנת כי בניגוד לדבריהם, הם כן קיבלו פיצוי כספי בשנים שבהן שימשו כמשפחה אומנת או מארחת. "ביקוריה של החיילת נרשמו בקפדנות והוגשו לתשלום", כתב השופט יעקב וגנר, "מעבר לכך, התרשמותנו מהעדויות והדוחות היא כי חייה של החיילת בבית משפחת האומנה לא היו סוגים בשושנים. האב לא התייחס אליה כהורה לאורך כל השנים, לא ידע כלל באיזה גיל הגיעה החיילת לביתם ומאיזו ארץ עלתה. בעדותו לא ידע מתי התגייסה, הוא לא ליווה אותה ללשכת הגיוס במאורע הכה משמעותי בחייה, כי שוב שהה בחו"ל ואף לא זכר את תאריך מותה. הוא אישר כי קיבלו תמורה חודשית בהיותם משפחה אומנת וכן תשלום לפי ביקוריה של החיילת בביתם. לאחר מכן, אם כי טען כי ההוצאות שהוציאו עבור החיילת עלו בעשרות מונים מהכספים שקיבלו".

      באשר לאם, כתב השופט: "מכל הראיות והמסמכים שהובאו לפני הוועדה עולה תמונה ברורה שבה נעדרה מהארץ לתקופות לצורך עסקיה באופן תדיר. ברור אפוא כי לא ממש נהגה במנוחה כמנהג אם בבתה. מהמסמכים ומעדות עולה כי האופר הייתה אמורה לטפל ולהשגיח על הנערה בזמני היעדרותה המרובים של האם. אחיה של הנערה העידו גם הם על מערכת היחסים הקשה, שהביאה אותה לברוח פעמים רבות מהבית והסתיימו בהעברתה לפנימייה. לטענתם ספגה בבית גם אלימות. מצאנו כי אין כל מקום להתערב בהחלטת המשיב אשר בדין דחה את ההכרה במשפחת כמשפחה שכולה".

      לגבי האב הביולוגי, מילותיו כבר היו חריפות בהרבה: "'הרצחת וגם ירשת? הרי ברור כיום לכל כי לא יקום ולא יהיה, שאדם ירצח ויירש את קורבנו. להבדיל ממקרה רצח, בענייננו מדובר בנטישה של ילדה, בהתנערות מכל חובה או אחריות הורית כלפי פרי זרעו. ההתנערות הייתה כה חריפה עד כי היא נמצאה בגיל פעוט זנוחה, רעבה וקפואה ונלקחה לבית יתומים. גם לאחר שעלה לארץ לא ניסה להחזיר את ילדיו אליו. הפעם האחרונה שנפגשו היה בבת מצווה שלה ומאוחר יותר, כאשר פגשה בו ברחוב אקראית, הוא בכלל לא זיהה אותה, כפי שלא זיהה את תמונתה בעדותו בבית המשפט, וכאשר ניסתה לשוחח עמו הוא פשוט התעלם ממנה. אכן, נסכם ונאמר כי כשם שהטבע מקים זכותם של אב ואם על ילדיהם, כך יש בה בהפקרת הילד והזנחתו כדי לקפח ולהפקיע את אותה הזכות".