השעה היא רק 7:37, אך הצעירים המשתתפים זה היום השני בגיבוש לחטיבת הצנחנים ערים כבר יותר משלוש שעות וחצי. אצל חלקם העייפות מתחלפת בתסכול. "תגיד לי, אתה לא מבין עברית? אמרו לעמוד לפי מספרים ולא איך שבא לך", מרים קולו אחד מהנערים, בעודו נועץ עיניים בבחור צנום וגבוה, בן העדה האתיופית, אשר משפיל מבט אל האדמה. "תסבירו לו באמהרית, הוא דופק אותנו. תסבירו לו מצדי בפנטומימה", פונה החייל בהיר השיער לחבריו לצוות 1. מתוך השורה יוצא חייל אחר, נמוך קומה, אף הוא בן העדה האתיופית. הוא נראה כמי שאיבד את שלוותו, אבל קולו שקט: "אל תדבר אליו ככה. הוא מבין עברית ומבין אותך. לא יפה איך שדיברת. אנחנו צריכים להיות ביחד, לוחמים. תלמד להכיר אותו. תלמד להכיר את כולנו".
כעבור כמה דקות ימעד הנער חם המזג במשימת הריצה ויזכה להושטת יד ולעידוד מהנער בן העדה האתיופית שבו גער מול שאר חברי הצוות.
משבר הטונה
יום קודם לכן, בשעות הבוקר, התאספו יותר מ-200 נערים נמרצים בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) של הצנחנים הסמוך לקיבוץ שומריה. הם באו לשם כדי להגשים חלום, לעבור את הגיבוש ולהתחיל את מסלול ההכשרה של לוחמי החטיבה האדומה. אחרי קליטה בשלישות, חתימה באפסנאות על מדי ב', שיחה עם מש"קית ת"ש, בדיקת רופא ושיחת מפקד הם הוזנקו לריצת "בר אור". הניפוי הראשוני. 10% הרימו ידיים באמצע הריצה והחליטו לפרוש.
הערב הגיע. מתחם הגיבוש, הנמצא מחוץ לגדר, הוא המקום היחיד בבסיס שבו לנים באוהלים. מה יש לארוחת ערב? מנות קרב. בשלב הזה החליטו כמה מתמודדים נוספים כי הם לא מעוניינים לאכול טונה מקופסת פח ועוד לחלוק אותה עם חבריהם לאוהל, והודיעו על פרישה מוקדמת. המפקדים יסבירו אחר כך שלמעבר החד לאווירה הצבאית, למדים ולמשמעת הנוקשה, היה חלק מכריע בהחלטה.
המועמדים ששרדו את היום הראשון משכימים קום ב-4:00. זהו רגע האמת שלהם: ביום השני לגיבוש נערכים המבחנים המכריעים שיקבעו אם הם ימשיכו את המסלול המפרך לקבלת הכומתה האדומה. הנערים, שצברו שמונה שעות שינה, עומדים מחוץ לאוהלים מתוחים כמו שרוכים ומקשיבים להנחיות המפקדים. השמש עוד לא התחילה לבצבץ. מפקד בסיס האימונים, סגן-אלוף יואב ברונר, מכנס באותה השעה את מפקדי הגיבוש ופותח בתדרוך קצר: "יש לכם שתי מטרות עיקריות. הראשונה היא להחזיר את כולם הביתה בשלום והשנייה לבחור את הטובים ביותר".
סא"ל ברונר, שהיה מפקד גדוד 890 במבצע "צוק איתן", מבין היטב את חשיבות הגיבוש ואיתור החיילים האיכותיים ללחימה. "הם קוראים באינטרנט על הגיבוש, מכירים אותו היטב - כמה זמן רצים, ומה מחפשים הבוחנים", הוא מספר על המועמדים, "אבל כשהגיבוש מתחיל והמתח עולה, הם שוכחים הכול".
ברקע אפשר לשמוע את סגן מפקד הגיבוש, רב-סרן (מיל') יריב, מזהיר את מפקדי הצוותים מחכמולוגים שלובשים גטקס או חולצה תרמית מתחת למדים ועלולים להתייבש. "תדאגו שהם מורידים הכול, מכות חום מטרידות אותי יותר ממכות קור", הוא אומר. "ולא לשכוח - לכל פורש להצמיד שמיכת סקביאס. זיעה וקור לא הולכים ביחד. ולגבי השאלה מה מותר ומה אסור? מותר להפעיל אותם חצי שעה בגשם. אחר כך צריך להחליף להם מדים".
מפקד הגיבוש סא"ל (מיל') מאיר עומד בשטח מאחורי ג'יפ צבאי ומתמלא גאווה. "תראה איזה יופי. הכול חלק ונקי. סידרנו להם אמבטיות מחול ים כדי שלא יישרטו בזחילות ואם יפלו בריצות זה ירכך את המכה", הוא מחווה לעבר המשטח שנוקה מקוצים וכוסה בחול רך. אני שואל את הקצינים אם קורה שיש טלפון מאיזה קצין בכיר שמבקש להעביר שכן או קרוב משפחה, כדי שימשיך את המסורת. "אין פה קומבינות", עונים לי. "רק המתאימים עוברים. מחר הם יהיו לוחמים במלחמה. אנחנו חתומים פה על כל לוחם. גם אם מתקשר קצין בכיר כדי לשאול ולהתעניין עונים לו בנימוס ומתעלמים".
"סיכוי שווה לכולם"
הרוחות מנשבות, הגשם מטפטף. המועמדים מנסים להסתדר בקו ישר. לכל אחד מהם כובע ותגית עם מספר. כמה מהם רועדים. ריצת הבוקר תעלים עוד מעט את תחושת הקור.
מפקד צוות 1 הוא סרן (מיל') ניר, עורך דין מצליח, לוחם לשעבר בסיירת הצנחנים. בשעות הקרובות הוא יהיה הסיוט שלהם, יחלק פקודות ויטיל משימות שיביאו אותם עד הקצה. המטרה שלו היא להוציא מהצעירים שעומדים לפניו את המיטב, בזמן ששאר חברי צוות הגיבוש יתארו בפנקסיהם את האירועים החריגים ואת התכונות של כל אחד מהמועמדים. הם יחפשו אחר המועמדים שיפגינו איתנות נפשית, את אלה שלא יישברו.
ריבוי בני העדה האתיופית בצוות 1 יצטייר בהמשך כהפרדה בגיבוש ויעורר מחלוקת תקשורתית, אף שבפועל בצוות היה רוב למועמדים האחרים. האם נכון לשלב כמה מבני העדה בצוות אחד או שעדיף לפזר אותם שווה בשווה בין הצוותים? הנתונים מדברים בעד עצמם. במחזור אוגוסט האחרון התגייסו 54 מבני העדה האתיופית לעומת 20 באותו מחזור לפני שנתיים. השתלבות בני העדה האתיופית בחטיבת הצנחנים במגמת עלייה חדה.
המשימה אמנם נקראת "גיבוש", אך בפועל הקצינים מחפשים את ההבדלים בין המועמדים. המטרה היא למיין אותם: מי יגיע לצנחנים, ומי יודח ויתמודד על מקום בחטיבות החי"ר האחרות בצה"ל. היות שצה"ל אינו מתעלם מההבדלים בין המועמדים, הוא לא מנסה לשטח לגמרי את מגרש המשחקים: בגיבוש לקורס טיס, לדוגמה, יש פלוגה שלמה של נשים, ולא מפאת הדאגה לרגשות החיילים הדתיים. המטרה היא ליצור למען המועמדות סביבה טבעית ככל הניתן, כזו שתאפשר להן להביא לידי ביטוי את היכולות האמיתיות שלהן.
אחרי הקראת השמות, מפקד צוות 1 פונה למועמדים: "לאורך כל הגיבוש אפשר להגיד לי, המפקד זה לא מתאים לי. אני רוצה לפרוש". הוא מכין אותם לתחילת המשימה: "תעמדו בקו ישר. סיכוי שווה לכולם. 15 שניות זוז". הנערים מתחילים לרוץ מצד לצד באמבטיית החול.
מפקד הגיבוש מביט בצעירים המתרוצצים ומחייך. "אני לא רוצה אותם לוחמים טובים רק לשלוש שנים, אני מסתכל היום על מי שהולך לעשות מילואים בעשרים השנים הבאות", מסביר סא"ל (מיל') מאיר, שמכהן בתפקיד בכיר בחברה ביטחונית מוכרת. "מח"ט צנחנים לשעבר אליעזר טולדנו פנה אליי אחרי מבצע 'צוק איתן' וביקש שיהיו גם לוחמים דוברי ערבית, אז אנחנו עושים התאמות", הוא מציין בנוגע לנוגע לקריטריונים שעליהם ישימו דגש בתהליך המיון כולו. "תסתכל עליהם", הוא מעיר. "40-30% מהם יפרשו בשעות הקרובות. ירימו ידיים". כל פורש יושב בקצה אמבטיית החול ובפקודה עובר לאחר מכן למתחם פורשים מבודד שמסומן בלבן. מראה לא מלבב.
בצוות הבא יש ריכוז גבוה של עולים מארה"ב לצד כמה מועמדים מהעדה האתיופית. מפקד הגיבוש מוריד את המעיל, מביט בצעירים דוברי האנגלית. "המטרה שלי היא ליצור להם סביבה טבעית, אז מן הסתם הם יהיו בצוות עם עולים אחרים. מפקד הצוות לא יודע מה הוא קיבל: עולה, חייל מחוות השומר או אחד שנולד בארץ. אין לי כוונה לשבור את מי שהגיע לגיבוש; מי שלא ייקלט בצנחנים יגיע ליחידות שדה אחרות. זה גם בסדר".
אחד המועמדים הוא אמיל כץ, בן 22, בחור שרירי במיוחד שעלה מארה"ב לפני חודשיים. "היה ברור לי שאני עולה לישראל. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו", הוא יספר לי בתום הגיבוש. "זו הרגשה טובה לראות אנשים מכל העולם באים לצנחנים. אבל היה גיבוש מאוד קשה. באמצע הספרינטים רציתי לפרוש.
"מפחד מהמצב? אימא מפחדת שאני כאן ויש פיגועים. אימא דואגת, אבל אמרתי לה שבדקתי את מספר הנרצחים בשיקגו והוא גבוה יותר ממספר ההרוגים בפיגועים בישראל. בחודש אחד היו 37 רציחות בשיקגו".
דור הפייסבוק
השעה 5:13. מפקד צוות 1 מציב בפני הנערים אתגר לא פשוט: להחזיק מעל הראש שקי חול ששוקלים עשרה קילוגרמים, במשך חמש דקות. "אם אחד מכם יפיל את השק אתחיל למדוד את הזמן מההתחלה", הוא מוסיף. הנערים מניפים את השקים, חלק מהם עוצם עיניים כדי לא לאבד את הריכוז או כדי לא לראות את האחרים סובלים, ואחרים מעווים את פניהם במאמץ.
אומרים עליהם שהם דור הפייסבוק. נוער שאוהב חיי נוחות ורביצה מול מסך, מעדיף שיטוט ברשתות החברתיות על פני טיול בחיק הטבע, סיור באתרי קניות ברשת על פני משחק כדורסל. "אני מוצא בדור הזה יתרון גדול", אומר על כך מפקד הגיבוש. "הם חכמים יותר. חשופים יותר למידע. דעתניים, מתוחכמים ויצירתיים. הם בעלי ניסיון לא כי הם עשו יותר אלא כי ראו ולמדו יותר. חלק גדול מהם עשה מכינה לפני שהוא בא לכאן וזה מאוד משפיע על הבגרות האישית שלהם.
"אוכלוסיות חלשות הן המבחן הגדול שלי. אני רוצה אותם מאוד כי זה צה"ל האמיתי. נכון שאני פילטר ואני רוצה לשלב את המתאימים ביותר, אבל יש לי גם ערכים. בסוף אני רוצה לבוא למח"ט הצנחנים ולהגיד הנה מה שבחרתי. אלו הטובים. לך תעבוד איתם ותהפוך אותם ללוחמים".
ב-6:30 שני מועמדים מרימים את היד והולכים הצדה. מפקד הגיבוש מזהה חייל על סף פרישה. "תסתכל עליו", מצביע סא"ל מאיר על אחד הנערים, "הוא עכשיו בתוך הנפש שלו עם עצמו. הוא רץ ותוך כדי שואל את עצמו איך הוא חוזר הביתה ומסביר לכולם שהוא נכשל. הוא ישמח מאוד אם יגידו לו שהוא נפצע ושהוא לא יכול להמשיך, אבל כמו שאתה רואה זו החלטה שלו ורק שלו. בודדים המקרים שבהם מדיחים מישהו בזמן הגיבוש. חכה, עוד מעט יתחילו הספרינטים והזחילות ואז תראה איך הם מתחילים להישבר".
מפקד צוות 1 מדבר עם המועמדים כשידיו בכיסים. הקול שלו מונוטוני, לפעמים קצת מעצבן. לא לבבי בכלל. "זה קשה?", הוא שואל בסרקזם את הרצים, "זו משימה פשוטה! לא תעמדו בזמנים? לא תגיעו לצנחנים. עשר שניות צא". גם המעריכים בגיבוש שומרים על ארשת פנים רצינית, מדי פעם מחליפים ביניהם רשמים.
הגשם שוב מתחיל לרדת. "למה אתם לא מבינים את המשימה?", מקשה מפקד הצוות. "מה ביקשתי? אותם האנשים מגיעים ראשונים, אותם האנשים מגיעים אחרונים. מה יהיה, צוות 1? אתם תרוצו עד הערב עד שתעמדו במשימה. 15 שניות צא". הנערים חוזרים מתנשפים ונעמדים בקו ישר. חלק תופסים את הצד. חלק עומדים זקוף. בחור גבוה ושדוף מחייך, בזמן שכולם מנסים להבין מה כואב יותר: הרגל, הראש או הגב.
"או רצים או פורשים. אין אפשרות אחרת. 15 שניות צא". מפקד הצוות מרבה לחזור שוב ושוב על אותם המשפטים, ולפעמים זה נדמה כמו לוחמה פסיכולוגית: המנטרה יוצאת מפיו וחודרת לתודעה של כל מועמד ומועמד. לרגעים השורות מתאחדות ומרגישים את האחווה בין הנערים, אך בכל משימה קשה השורות מתפרקות והמועמדים נלחמים על המקום הראשון. בשלב מסוים כמה מהם כבר מבינים שהמשימה ממיינת - או שאתה עובר או שאתה לא עובר - ולא באמת משנה מי מגיע למקום הראשון. ואז הם מתחילים לזחול.
אחד המועמדים פורש וכעבור כמה דקות מתחרט על כך. "כוס אמק. למה, למה...", הוא ממלמל ובועט ברצפה, מבין שעשה שטות כשוויתר מהר כל כך. "תשתה מים. אתה מרגיש טוב?", מנסה לעודד אותו אחד המגבשים שאוחז במטרייה בזמן שכולם נרטבים מהגשם.
"למה צנחנים? כי זה הכי טוב שיש"
בין המועמדים מסתובבים שני פסיכולוגים ששירתו בחטיבת הצנחנים, אוריה ודב. שניהם מלאי התפעלות מתוצרי המעבדה להתנהגות שנוצרה בין ערימות החול. "אחת המשימות שלנו היא להתמודד עם ההטיה; לדוגמה, שהמגבש לא יחפש מישהו שדומה לו", מסביר אוריה. "המאמץ שלהם פחות מעניין אותי. אני רוצה לבחון את האישיות, את התכונות של כל מועמד. אני גם מחפש שונות". דב מודה שלא תמיד הפסיכולוגים יודעים להיכנס לראש של בני דור הפייסבוק, אך מדגיש כי עצם המודעות להטיות ההתנהגותיות מאפשרת להבין אותן ולהתמודד איתן.
בשטח, כשמתגבשים מדברים בינם לבין עצמם, ההטיות עולות מאליהן: בני העדה האתיופית רצים מהר מאוד, טוענים הצעירים, אבל במשימות של שימוש בכוח הם חלשים, והאמריקנים בדיוק להיפך. הפסיכולוגים מסכמים כי המשימה שלהם היא למנוע נפילה לשתי מלכודות: "לא לקבל אנשים מתאימים או לקבל אנשים לא מתאימים".
אחד המועמדים הבולטים בצוות 1 הוא יוסי היילו, מקריית ים, שעלה ארצה מאתיופיה בגיל 11. היילו הוא הצעיר נמוך הקומה שענה בנימוס למועמד שגער בחברו לצוות. "אני מגיע מחוות השומר", הוא יספר לי כמה דקות אחרי תום הגיבוש. "אין לי 12 שנות לימוד. אמרתי לעצמי, אם אתה לא לומד לפחות תעבוד. אז עבדתי בסופרמרקט ובנגריה. למה צנחנים? מילדות זה מה שאני רוצה. את הכי טוב שיש".
אני שואל על התקרית שהייתה בבוקר. "אמרתי שידבר בעברית כי הוא מבין עברית", מזכיר היילו. "הוא חייב להכיר אותו, כי הם יהיו לוחמים וחברים. אחים. אני לא כועס על אף אחד. רק הסברתי לו שהוא יפגוש עוד הרבה כאלה. קצת ביישנים. אני לא נפגעתי. סך הכול זה נגמר יפה".
מה דעתו על הנתונים שמצביעים על כך שבקרב בני העדה האתיופית יש המוטיבציה הגבוהה ביותר להתגייס ליחידות קרביות, אך גם אחוז הנשירה הגבוה ביותר? "אני מסתכל על הבנאדם. כמו שהוא. יש מישהו שאין לו בעיות? אני בחרתי במטרה, והיא לשאוף להגיע כמה שיותר רחוק".
לקראת 7:30, כ-60 צעירים כבר יושבים במתחם הפורשים, המסומן בסרט לבן ובשלט קטן שנרטב בגשם. צוות 1 עסוק בהכרת תכונות האלונקה והמאמץ הכרוך בנשיאתה תוך כדי ריצה. "כשנגמר האוויר בריאות הבצל מתחיל להתקלף", מחייך מפקד הגיבוש. השעה היא כבר שמונה בבוקר, וסרן (מיל') ניר מתחיל לשלוף משפטים חדשים. "כל הצוות יורד לעשר שכיבות סמיכה. זו ההזדמנות האחרונה שלי לעזור לכם. לאף אחד אסור לדבר. כל זמן שלא תעמדו בזה, תשלמו על זה. כדאי שתעוררו ותעוררו מהר. תזכרו שמכל הקבוצה הזו אנחנו צריכים שניים-שלושה, לא יותר. מי שפורש יקבל המלצה להמשך השירות ביחידות אחרות".
המתח בן חברי הצוות גובר. אחד מהם פונה לזה שעומד לצדו: "כפרה, למה אתה לא מבין? הסבירו לעמוד ישר לפי המספרים. הלכה המשימה".
"המשימה ברורה?", מדרבן סרן (מיל') ניר את המועמדים. "כן המפקד!!!", הם עונים בצעקה. רק כמה שעות קודם לכן, אמר לי סא"ל ברונר: "פניתי אל צוות הגיבוש ואמרתי להם שיתייחסו אליהם כאילו היו הילדים או האחים שלהם".
המשימה הבאה היא חפירת שוחות, ומפקד הצוות צועק: "עוד מעט מטוסי האויב מפציצים אתכם וככה אתם נראים? ככה אתם חופרים? יותר עמוק". אחר כך מגיעה שוב המשימה המתסכלת של נשיאת השקי החול מעל הראש. לפתע יש הפוגה, והמועמדים מתפנים לשיחה קצר מתחת לאף של צוות הגיבוש.
מועמד 31 למועמד 23: "דווקא המשוגע הלך?"
23 עונה: " זה היה ברור. יש פה כאלה שסתם באו".
25 מחייך: "אני נשאר עד הסוף. אם יגידו לי לאכול חול אני אוכל חול".
מועמד 24: "ואם יגידו לך לאכול את הרכב תתחיל מהאגזוז?"
כולם פורצים בצחוק גדול.
הגיבוש הסתיים בשעה 12:00, ואחר כך החל שלב הריאיונות. כעבור שבועיים קיבלו המועמדים את ההודעה: מי עבר ומי לא. בגיבוש השתתפו 239 מועמדים. 158 סיימו, אך רק 86 מהם עברו. 15 מבני העדה האתיופית השתתפו בגיבוש, 12 סיימו ועשרה עברו.