מזה כחודש ימים אנו מצויים תחת מתקפת טרור שמענה את ימינו וטורפת את לילותינו. עד כה נרצחו בה קרוב לעשרה ישראלים ונפצעו עוד כמאה. הלב יוצא אל משפחות הפצועים וההרוגים.
וכמה ישראלים חפים מפשע נהרגו באותם ימים בדיוק בתאונות דרכים? - 36, פי שלושה ויותר ונפצעו עוד רבים. חמור מכך: הנתונים הקשים הללו משקפים מגמה שלילית, עקבית ומדאיגה, של עליה קבועה במספרי ההרוגים בתאונות דרכים בישראל זו כבר השנה השלישית ברציפות.
כל יום נהרג אדם בתאונה, כל שלושה ימים נדרס למוות הולך רגל. תשעה הולכי רגל נפצעים מדי יום, שלושה נהגים או נוסעים נפצעים בארץ מדי שעה בשעה. איפה זה ואיפה גל טרור הסכינאות המשתולל סביבנו. ולכן, אם נדע להפיק את הלקח הנכון מסערת הנפש האנושית והמוצדקת האוחזת בנו למראה קורבנות המחבלים, תימצא לנו נקודת האור והחיוב ויצא הפסדנו בשכרנו. היום הלאומי לבטיחות בדרכים, החל היום, הוא מועד מתאים לברור השאלה: מהו הלקח הנכון?
השלב הראשון של הלקח הוא שנכיר במציאות, לפיה בניגוד מוחלט לכל מדינות המערב, ישראל היא המדינה היחידה בה מספר ההרוגים בתאונות במגמת עלייה. ביתר המדינות המגמה בירידה, הודות לפעולות הנכונות שנוקטות הרשויות. בשלב הבא נתמודד בכנות עם השאלה למה המציאות אצלנו כה שלילית, בזמן שבשאר העולם המפותח המגמה הפוכה.
הדרך לנצח את הקטל המיותר בדרכים, עוברת דרך תוכנית לאומית סדורה. מרכיביה העיקריים: שיפור תשתיות הבטיחות, בדגש על קטעי דרך מרובי תאונות, שיפור טכנולוגיות הבטיחות, גם של תשתית התחבורה וגם של כלי הרכב, הגברת ההרתעה המשטרתית ואכיפת החוק בדרך, חינוך והסברה, בדגש על נהגים צעירים.
עד לפני כשלוש שנים התמידה הממשלה בהפעלת התוכנית הלאומית לבטיחות בדרכים, הכוללת בדיוק את הסעיפים האלו, אבל מאז קיצצה, שוב ושוב, את תקציב הבטיחות בדרכים, עד שעקרה מהתוכנית את כל יעילותה. התוצאות לפנינו.
למה בעצם לבנו שותת דם נוכח נרצחי הטרור, אבל גס בהרוגי התאונות, שהם רבים יותר? הסיבה לכך היא שהציבור טרם הפנים, באופן עמוק, שהקטל בדרכים אינו גזירת גורל אלא מחדל הניתן למניעה. לו היה הציבור מפנים שגופות הרוגינו בתאונות, מוטלות לפנינו כתוצאה ממחדל משווע של הרשויות, מחדל שמשתקף אלינו באופן מכעיס מאין כמוהו מתוך הצלחת מדינות המערב להפחית דרסטית את מספרי ההרוגים בשטחיהן, כי אז היה הציבור עומד על שלו ותובע מהממשלה להשיב לו את הביטחון בדרכים, שאבד. עד שזה יקרה נמשיך ללוות בבכי ובזעם, בנוכחות נציגי ממשלה, כל נרצח טרור, ולהסב את פנינו מהלוויותיהם של ארבעה חמישה קורבנות ההפקרות במאבק בתאונות.
עד שינקוש המוות בדרכים על דלתנו, אז נבין באחת את בלבול היוצרות, ונלווה למנוחת עולמים את יקירינו, בהלוויה קטנה, פרטית, נשכחת.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.