עברו 20 שנה וכמו רבים מאיתנו אני חי את הרגע שבו שמענו על הירי והרצח של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. אבל לא על הרגע הזה אני רוצה לכתוב. אני כואב את הרגע שאחרי.
מספר דברים עצובים לי בשבוע האחרון. האחד הוא הזיכרון של האירוע עצמו. רגע שקשה להסביר, שלא ניתן למחוק מהזיכרון והתחושה שעברה אצלי ואצל כולנו בגוף: "רצח ראש ממשלה". קרע אמיתי בעם ישראל. החתך הזה עדיין מדמם וכנראה היחידים שיש סיכוי שזה יגליד אצלם הם בני הדור שלא היה שם, שלא חווה את הטראומה - הילדים שלנו.
השני, ובעיני הוא העצוב יותר הוא, שעשרים שנה אחרי, לא השכלנו כקבוצה לאחות את החתך. נורא מכך הוא שכל שנה אנחנו פותחים אותו מחדש ולא נותנים לו להגליד. בין יום שנה אחד למשנהו, אנחנו מדברים על שלום ועל דמוקרטיה, על קבלת האחר ודעותיו. מדברים על איחוי הקרע, נותנים לו להגליד על ידי שיגרה שבה ימנים, שמאלנים, דתיים, וחילונים חיים ביחד. זה מאפשר שיח, היכרות של האחר ומפיל חלק מחומות הפילוג.
ואז, פעם בשנה לוקחים שוב סכין וחותכים את העם על ידי העתק של אותה עצרת בעלת הסוף הנורא. זה לא יעזור איך יציגו את העצרת הזו, מה יגידו בה ואיך יעצבו אותה, העצרת לעולם תישאר של צד אחד: הצד הנאור שלא אשם ברצח ולמול זה הצד האשם. העצרת הזו תמיד תחלק את העם ותהיה האירוע המפלג ביותר שקיים כאן.
אני בטוח שמי שמארגן את הטקס רוצה באמת ובתמים להעביר מסרים של דמוקרטיה ואחדות, אבל הוא פשוט לא מבין משהו: הוא לא מבין שהוא מיצג את הצד שלא אשם. בעיני הצד האשם, לכאורה, העצרת היא סמל. היא הסמל של הפילוג. היא סמל הניתוק. היא סמל ההתנשאות. היא לעולם לא תהיה שלו והיא תמיד תכאיב לו.
מי שמכיר אותי, יודע שאין לי סיבה להרגיש בצד האשם. אני אדם דתי, פעיל בקהילה בעירי, ילדי לומדים בחינוך הממלכתי דתי. גדלתי בשולי הכפר הערבי בית ג'אלה, הצמוד לבית לחם. הנהג שלקח אותי לבית הספר היה ערבי, הייתי קונה פיתות במאפיית הכפר בשעות הקטנות של הלילה. ב- 92' הצבעתי למפלגת העבודה.
הסכם אוסלו היה שמח מחד עבורי ועצוב מאידך. שמח, כי ראיתי פתרון באופק לסכסוך. עצוב, כי היה עלי להתנתק מהחברה הערבית שאותה הכרתי ואהבתי. קיוויתי שאוכל להמשיך להסתובב בבית לחם כפי שהייתי עושה כילד בביטחון מלא. עצוב לי כי התבדיתי. ובאמת שאין לי על מה להרגיש "בצד האשם".
אבל אני מתויג כ"אשם" ולא מסוגל להתנתק מהתחושה הזו שלשם אני משויך. ולכן אני בוכה. אני פשוט לא מסוגל להתחבר למסרים שמנסים להעביר ביום הזה. אני לא מאמין למי שעולה על הבמה ומדבר, ובעיקר לא מאמין שככה משנים מציאות.
אוי לנו כי כשלנו. כשלנו בכך שלא יצרנו תהליך שבו על פי חוק מצוין שבוע הדמוקרטיה וההיכרות, שבוע ההיכרות והשיח, שבוע שבו על פי חוק ייפגש כל ילד עירוני מתל אביב עם ילד הגר בישובי יהודה ושומרון, שבוע שבו יפגשו ילדים יהודים וערבים להיכרות תרבותית. אולי גם נפגיש ילדים יהודים חילונים או דתיים עם חרדים. שבוע שבו נפיל את החומות של הבורות שבעקבותיהן נוצרים ריחוק, דמוניזציה ושנאה. ושנאה מקלקלת את השורה. בעצם למה רק ילדים? למה לא מבוגרים?
נשמע לכם גדול ומסובך, אז אני מתחיל בקטן. אני וכל אחד מאיתנו שפוגש מישהו שונה מאיתנו, כדאי שישאל אותו לא רק לשלומו, אלא גם ישאל: מי אתה? מה אני יכול להכיר מאורח חייך? אולי ככה נרחיק את הבורות, נגדיל את ההבנה ונגיע למקום שבו יהודי לא שונא
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.