הרשתות החברתיות, וגם התקשורת הממוסדת, מלאות ביקורת, עדינה יותר ועדינה פחות, על התבטאותה בזמן הדיון של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור כלפי דבורה גונן ששכלה את בנה דני גונן בפיגוע לפני מספר חודשים.
אם מנסים לנתח את הסוגיה מבחינה משפטית, באמת לא ברור מדוע נתנו לאם השכולה לדבר בבית המשפט. היא איננה צד. השאלה האם ביתו של המחבל שהרג את בנה ייהרס או לא, אינה משפיעה או פוגעת על זכות חוקית או חוקתית שלה.
אם בית המשפט העליון, הואיל בטובו לתת לה בכל זאת לדבר בהליך, כסוג של "טובה", ברור שעליה להתבטא בנימוס ולהכיר תודה לשופטים שנתנו לה להביע את אשר על ליבה מתוך כבוד למעמדה כאם שכולה. הבעיה בניתוח הזה, שככל הנראה דומה למה שעבר בראשה של נשיאת בית המשפט העליון שישבה בראש ההרכב, הוא שהוא שגוי ושקרי.
בית המשפט העליון לא "עושה טובה" למשפחות השכולות כשהוא נותן להם לדבר בעתירות כאלה או בעתירות על שחרור מחבלים. בית המשפט העליון מנסה לעשות שימוש ציני בנוכחותם שם, כדי לשוות להכרעה המדינית שלו, ולמעורבותו הבוטה בעבודת הממשלה, מראית עין של "משפט".
כאשר מוגשת עתירה נגד הריסת בית או נגד שחרור מחבלים, בית המשפט העליון צריך לתת באופן מיידי החלטה בת שורה אחת: "נושא העתירה הינו החלטת מדיניות של ממשלתה הנבחרת של מדינת ישראל במלחמתה בטרור ולמען שמירה על בטחון ישראל, וככזה אינו שפיט. העתירה נמחקת בזאת על הסף".
בכל החלטה מדינית או אסטרטגית בניהול מלחמה, נפגעים אנשים. כל החלטה לסגת ממקום, לשחרר מחבלים, לתקוף בפגזים חודרי שריון, או לאגף משמאל, יכולה להשפיע על זכויות וחובות של אנשים, אבל היא אינה שפיטה. גם הריסת בתי המחבלים הינה חלק מפעולותיה המלחמתיות של ישראל, שלא צריכות להיות שפיטות.
בית המשפט העליון, בשורה ארוכה של החלטות רעות, סינדל את עצמו מלומר את המשפט הברור והפשוט הזה, ולכן הוא צריך להציג עבור הציבור בישראל כאילו שקל את השאלה המשפטית (שבכלל לא קיימת או שהיא שולית לעניין), שמע עדויות וקיים דיון.
ההצגה הזאת דורשת שחקנים, ניצבים ותפאורה, ותפקיד זה ממלאים בהצלחה רבה כבר שנים רבות נפגעי הטרור והמשפחות השכולות, שמנסים לפנות לבית המשפט ו"לשכנע" אותו להתערב או להימנע מהתערבות.
מה שהתרחש בבית המשפט העליון היה חריגה מכל כללי הטקס, כאשר אחת מהשחקניות העזה לחרוג מהתסריט שתכננו לה הבמאים והמפיקים, שופטי בית המשפט העליון. ובמקום שההצגה תפעל את פעולתה המקווה: חיזוק תדמית בית המשפט העליון ומעמדו הציבורי, היא יצרה את האפקט ההפוך. הנזיפה שהוטחה על ידי נשיאת העליון באם השכולה חשפה לעיני כל את ההצגה העצובה הזאת.
בית המשפט חייב לחזור ולהשתמש בעילות הסף, הדורשות שפיטות וזכות עמידה. גם השימוש הנרחב בעילת הסבירות, המחליף את שיקול הדעת של נבחרי הציבור, זורק את בתי המשפט אל תוך הזירה הפוליטית, ובהיאבקות המתנהלת שם, בית המשפט העליון יכול רק להפסיד.
הציבור בישראל, באמצעות נבחריו, צריך להבהיר לבית המשפט העליון שאמון הציבור לא נקנה באמצעות הצגות. בית משפט מקבל את אמון הציבור אם הוא לא חורג מתפקידיו ולא מנסה להכריע הכרעות מדיניות במקום הדרג הנבחר.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.