אחרי 20 שנה שבהן הייתי כמעט בכל העצרות לזכרו של רבין, אני קורא להפסיק לקיימן. לפני 20 שנה, בלילה המר והנמהר ההוא, עמדתי כ-30 מטר מהמקום שבו הרוצח המתועב והמוסת הצליח, בכדורי אקדחו, לעשות את מה שהדמוקרטיה בישראל לא אפשרה לעצור את תהליך השלום שהוביל ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. תהליך שבסופו היו כאן בין הירדן לים שתי מדינות לשני עמים. רבין הוביל ממשלת מיעוט של 56 חברי כנסת יהודים, ממשלה שהצליחה לקדם את השלום רק בזכות תמיכת המפלגות הערביות. רוב דמוקרטי של אזרחי המדינה, ולא רוב שמושתת רק על הרוב היהודי. זו דמוקרטיה כולנו, ללא הבדל מין, גזע, דת ולאום - שווים.
רבין היה רחוק מאוד מלהיות "שמאלן". הוא היה איש ביטחון, שהבין שכראש ממשלה, מחויבותו להציל את המפעל הציוני של מדינה דמוקרטית, שהיא גם מדינת הלאום של העם היהודי, גוברת על כל אינטרס אישי או פוליטי. אומץ רוחו ועיקשותו, כמו גם חוסר רגישותו למתנגדיו ולמי ששילמו מחיר אישי וערכי למהלך שאותו הוביל, אפשרו את קידום התהליך, אבל גם הובילו לרצח הנורא.
לאחר ההלם והאבל הקולקטיבי שעברנו, נבנו שני מרכיבי תוכן שמתנגשים ביניהם ומלווים כל שנה את יום הזיכרון של רבין: מחד "המאבק על השלום" ומאידך "המאבק על הדמוקרטיה". המסר של "השלום צוואתו" דורש חידוד, וגם המסר של "פיוס לאומי". לאור הקונפליקט בין השניים, נוצרו כאן דפוסי זיכרון מאוסים, שלא מקדמים אף אחד ממרכיבי התוכן החשובים האלה.
עצרת רבין הפכה להיות המיצג הבולט של התכנים האלו. עצרת מנותקת, שבה נוכח בעיקר השבט הלבן שמדבר עם עצמו. עצרת שבשם הממלכתיות הנדרשת אינה מסוגלת לקדם שום מאבק למען החזון שעל מזבחו נרצח רבין. עצרת שמתיימרת להיאבק על הדמוקרטיה, אבל לא מסוגלת ולא מעיזה לעסוק במתקפה הבוטה כנגד הדמוקרטיה שקיימת בישראל של 2015 . וכשלא מעיזים, מקבלים שעטנז שיש בו קצת שלום, עם קצת "לא מפחדים מגזענים", עם קצת "יחד שבטי ישראל" אבל אין בו התמודדות עם לקחי הרצח ואין בו התמודדות עם מצבנו כיום.
אני מעריך שאת רבין עצמו זה היה דוחה למדי. הוא בטח היה מביט בפולחן האישיות שקיים בעצרות הזיכרון, באוהלי ה"יזכור" ובבתי הספר, ושואל: "על מי בדיוק הם מדברים שם?", הוא היה מביט בתימהון באלה שהגדירו את עצמם כממשיכי דרכו, אבל בפועל, בחוסר תעוזה או כוונה, שותפים בהנצחת מה שהוא פעל לשנות. רבין גם היה מביט בציד המכשפות כלפי המחנה שממנו יצא הרוצח ותוהה מה הערך של זה.
אני מציע שלאחר 20 שנה נפסיק עם העצרות. בואו נפעל כמו רבין: במקום הנהי והבכי נתחיל לעשות, נתחיל לקחת אחריות. כשתנועות הנוער קוראות להיאבק על הדמוקרטיה, הן מוזמנות להגן על בית המשפט העליון שמזכ"ל בני עקיבא לשעבר, מוטי יוגב, קורא לעלות עליו עם דחפורים ומגדיר את שופטיו כמי ששמים את עצמם בצד של האויב. הגיעה שעת המעשים, לפני שיהיה מאוחר.
להיאבק, ביחד, נגד גזענות ואפליה, נגד היד הקלה על ההדק והלינץ', נגד ההסתה, נגד חוסר הכבוד והשיח של השנאה, נגד חוסר השוויון. כל אלה פוגעים בנו מדי יום ומשחיתים את מנהיגינו ומשחיתים את ילדינו. הגיע העת למאבק שיאחד את השבטים שנפגעים כיום בדמוקרטיה הפגומה שלנו: את הערבים ואת האתיופים, את הפריפריה המזרחית ואת יוצאי ברית המועצות, את הפליטים ואת הלה"טבים. אלו הקהילות שהדמוקרטיה הפגומה שלנו מפלה לרעה. אלו הקהילות שאליהן מופנית הגזענות הישראלית וההסתה.
אני מציע שבמקום עצרת ממלכתית שלא מצליחה לגשר על תחושת הנרדפות וההאשמה שקיימת כלפי הציונות הדתית, נפתח ערוצים אחרים, גישוריים ובני קיימא, שיאפשרו לקיים שיח אמיתי של שותפים, שמסוגלים להכיל חזון הפוך לעתידנו ולכבד הכרעה דמוקרטית. אני מציע לשמאל ולמחנה השלום לעזוב את העצרת ולמצוא אכסניה אחרת שתאפשר את חיבור המחנה למאבק פוליטי רציני ומחבר, מאבק שיוביל לקואליציה שתהיה בשלטון ותמשיך במקום שבו כדורי המרצח עצרו את רבין. קואליציה שתעשה שלום שיאפשר לפלסטינים חירות וחופש במדינתם ולנו חרות וחופש במדינתנו. קואליציה שתחבר את השבטים השונים בפוליטיקה של תקווה, שתוכל לפוליטיקה של הפחד מבית מדרשו של השלטון הנוכחי. בעיניי זוהי מורשת רבין ואת זה צריך לעשות. את זיכרון רבין צריך לגייס לעשייה הזאת ולא לעצרות מהסוג שאנו רואים מאז הירצחו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.