לפני שהתחילו הנאומים, גרם המדרגות ההוא שממנו ירד יצחק רבין אל מכוניתו, שדלתה כבר נפתחה לעברו, היה נראה מיותם. המדרגות היו חסומות רק בגדרות משטרה כחולות מברזל. רבין לא בא, רבין כבר לא מצלצל. הבמה התגלתה במעלה המדרגות, שם עמד אז ראש הממשלה בנובמבר 95', צרוד עוד יותר מהרגיל לאחר שחרך את גרונו בשירת "שיר לשלום" יחד עם מירי אלוני, שמעון פרס ורענן כהן, שאיכשהו הצליח להידחף לגוב האריות ההוא. הבמה הייתה נראית הפעם גלמודה, נענשת אולי בגלל הבמה שהוקמה במרכז הכיכר.
התהלכתי במבואת המדרגות הזאת, מסתכל ימינה למקום שבו עמדה אדנית ועליו עציץ גדול. יגאל עמיר שחיכה לרבין, ספק ישב ספק נשען על מבואה זו, מלטף את האקדח בכיסו. 20 השנים שחלפו שינו אך במעט את המקום. שוטר אחד עמד שם, עסוק במכשיר הסלולרי שלו, ולצדו עובד קבלן של חברת שמירה, ישוב על כסאו ברמת ערנות של מאבטח בסופרמרקט. על הבמה המרכזית ובסביבותיה רחשו אנשי ה-CIA, שהשגיחו על נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. חבל שלא היה נשיא אמריקני ליד רבין לפני 20 שנה. הם, שאולי לא כמו הסחבקים פה, היו בטוח שואלים את הבחור עם החולצה הכחולה מה הוא מחפש פה ליד המכונית של ראש הממשלה.
בניגוד לשנים קודמות, ואולי בגלל המספר העגול או השנה, החודשים והשבועות האחרונים העצובים כל כך, התמלאה הכיכר ברבבות, בהם בלטו כל תנועות הנוער, עם ייצוג גדול לבני עקיבא. נינט שרה את "שיר לשלום", וכשעלה הנשיא ראובן ריבלין לנאום, נראה שהקהל מצא מסילות של אהבה אל לבו של הליכודניק אוהד בית"ר. זה לא שריבלין שינה את פניו ודרכו. הפנים והדרך נשארו באותו מקום שבו היה הליכוד לאורך עשרות שנים, שמנהיגיו קידשו את הדמוקרטיה, אבל ביתו האידיאולוגי של הנשיא זז ממקומו ושינה את פניו. רוב חברי הכנסת של הליכוד היו תומכים היום אפילו במועמד לנשיאות בנימין בן אליעזר, מסובך ככל שיהיה, רק שלא לתת יד למומר הזה.
ריבלין רוצה שישראל תהיה אתונה, אבל היא מתעקשת להיות ספרטה, נלחמת לנצח על חרבה, מתבצרת יותר מדי בפחדיה. "באין חזון ייפרע עם", הוא קרא אל הקהל הגדול ואל הפיל שעמד בחדר הטלוויזיה בבית ראש הממשלה, והסתיר את התמונה.
שרה רוזנפלד מכוכב השחר, התנחלות דתית במועצה האזורית בנימין, איבדה את בנה מלאכי שנרצח לפני ארבעה חודשים בפיגוע ליד שבות רחל. היא הזכירה כיצד התמלאו עיניו של מלאכי, אז ילד בן שש, בדמעות כששמע על מותו של רבין, איך לא הבין מי היהודי שהרים יד על משחרר ירושלים ב-67' ומפקד גזרת ירושלים ב-48'. אותו רבין שנאלץ לעבור מסע נאצה ושיסוי מצד משתמטים משירות צבאי, וכאלו שלא החזיקו רובה.
ואז עלה קלינטון. גם כשהוא קרוב לגיל 70, הנשיא האמריקני לשעבר עדיין מגנט מהפנט, אנדרטה מהלכת, דובר ועד מומחה לאותם ימים רחוקים. יום הרצח היה הגרוע בשמונה שנותיו בבית הלבן, והוא אהב ולמד מרבין המון. בעיקר שלא צריך לבחור בין להיות יהודי ודמוקרט, אלא לדעת להיות חזק ואמיץ כדי לאחוז בשניהם. "רק אתם", הצביע קלינטון לעבר אלפי בני הנוער בכיכר, "תחליטו אם דרכו של רבין ניצחה".
שמעון פרס לא הוזמן בתחילה לערב הזה במה שנראה כהחלטה סרת טעם, שתוקנה ברגע האחרון. אחרי המסע הארוך שלו, פרס אף פעם לא היה כאן מובן מאליו. ובעצם, מי כן. פעם כשרצו להעליב אותו, אמרו שאפילו עבור יגאל עמיר הוא לא היה מספיק חשוב, כשהחליט לא להרוג אותו כשירד במדרגות לפני רבין. אבל התאוריה המרושעת הזאת מופרכת בזכות עדותו של דביר קריב, חוקרו של הרוצח בשעות הראשונות בלילה ההוא. קריב שאל את עמיר אם הוא עדיין מסוכן, ועמיר ענה שלא. "בעצם, אם תכניסו עכשיו לחדר את פרס, אני שוב אהיה מסוכן".
