פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: חברון - אלימות מאז ולתמיד

      מספרים לנו שכדי להתמודד עם איום הטרור צריך להילחם בכוח ואם זה לא עובד, אז בעוד יותר כוח. המשך השליטה הצבאית בחברון על הפלסטינים לא יביא ביטחון, אלא שגרה של סבבי אלימות תקופתיים

      חגיגות חול המועד סוכות במערת המכפלה בחברון, ב-23 בספטמבר 2013 (עומר מירון)
      מערת המכפלה בחברון (צילום: עומר מירון)

      לצד הדיווחים התכופים על אירועי טרור בירושלים ובמקומות אחרים בארץ, שבו והופיעו בשבועיים האחרונים דיווחים על אירועים אלימים באזור חברון. הפרשנים כבר החלו לדבר על מוקד חדש לאלימות. אני מכיר את חברון לא רע, כחייל ומפקד שירתי בעיר למעלה משנה במהלך האנתיפאדה השנייה. מאז שהשתחררתי הדרכתי בעיר ובסביבתה מאות סיורים לאנשים שביקשו להכיר את העיר דרך עיני החיילים ששירתו בה.

      אז בואו נדבר על חברון. עיר האבות שאין חולק על חשיבותה בהיסטוריה היהודית, העיר השנייה בגודלה בגדה המערבית בה חיים כ-200,000 פלסטינים וכ-850 מתנחלים המתגוררים בהתנחלויות במרכז העיר. בעשורים האחרונים הפכה חברון ובמיוחד מרכזה הנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה, לאחד המקומות המוגנים ביותר, כ-500 לוחמים לפחות מוצבים בעיר בכל יום מימות השנה. על חברון אי אפשר לומר שעזבנו אותה, ששכחנו אותה או שצה"ל הפסיק להגן עליה. אנחנו שם כל הזמן. כדי לתאר נאמנה את הצעדים הביטחוניים שעשינו בחברון בעשרים השנים האחרונות צריך ספר, לא מאמר קצר. ובכל זאת הבה ננסה לגעת בכמה נקודות חשובות.

      ביסוד המדיניות הביטחונית בחברון מאז טבח גולדשטיין ב-1994 עומד עיקרון ההפרדה שמשמעותו למעשה היא הגבלת התנועה של פלסטינים באזורים הסמוכים להתנחלויות בעיר. כדי לישם את העיקרון הזה נסגרו לתנועת כלי רכב פלסטינים רחובות הסמוכים להתנחלויות וחלקם גם נסגרו לתנועה ברגל. מאות חנויות נסגרו בעשרים השנים האחרונות בצווים צבאיים וברחוב השוהדא הראשי רותכו דלתות הבתים הפלסטינים כך שתושביהם לא יוכלו לצאת לרחוב הסמוך לביתם. האזורים האלה, בהם רק ליהודים מותר לנוע בחופשיות, מכונים "סטריליים". כתוצאה מהמדיניות הזו עזבו את מרכז העיר חברון מאז תחילת האינתיפאדה כמחצית מתושביו והאזור הפך למעין עיר רפאים.

      הגבלת ומניעה של תנועה אינם האמצעים הבטחוניים היחידים שאנחנו מפעילים בחברון. מגוון פעולות יומיומיות מרכיבות את מנגנון השליטה הצבאית על אלפי בני אדם בחברון. כששירתי בחברון יצאתי באופן שגרתי למשימות "הפגנת נוכחות", כניסה לבתים וחיפוש באישון לילה או פטרולים אלימים ברחבי העיר. מאז ועד היום, בשגרה ובחירום בכל יום יוצאים בחברון חיילים לפחות לשלושה פטרולים קבועים הכוללים כניסות לבתים ובידוק רנדומאלי של הולכי רגל ומכוניות. כל פלסטיני שמתגורר באזור לשליטה ישראלית יודע שבכל שעה משעות היום והלילה חיילים עשויים להתפרץ לביתו ולחפש בכליו. מסביב להתנחלויות פרוסות עמדות צבאיות במרחק 50 – 100 זו מזו. במרכז חברון אי אפשר ללכת רחוק מבלי לפגוש חייל או חיילת שמבטיחים את השמירה על הסדר הקיים.

      כשחיילים בחברון נתקלים באיום הם יודעים מה לעשות, באזור בו חיילים ופלסטינים נפגשים זה בזה על בסיס יומיומי שימוש בכוח כלפי פלסטינים הוא לא דבר נדיר. בספטמבר האחרון נורתה הדיל השלמון, פלסטינית בת 18 באחד המחסומים בעיר. היא נפצעה אנושות ומתה בבית החולים. צה"ל דיווח על חיסול מחבלת שאיימה על החיילים בסכין. הפלסטינים מציגים תמונה שונה לפיה השלמון החזיקה סכין אך עמדה במקום שלא סיכן את החיילים וגם אם ביקשה להזיק להם היה אפשר להשתלט עליה מבלי לפצוע אותה אנושות. הויכוח על העובדות אינו משנה כאן. כך או כך האירוע מראה שבחברון איננו מהססים להשתמש בכוח, גם הרבה כוח. הכל כדי לשמור על הביטחון.

      מספרים לנו שכדי להתמודד עם איום הטרור צריך להילחם בכוח ואם זה לא עובד, אז עלינו להשתמש בעוד יותר כוח. בחברון אנחנו עושים בדיוק את זה יום יום ושעה שעה, אנחנו נותנים לצה"ל לנצח והביטחון תמיד במקום הראשון. אז איך זה שגם בשבועות האחרונים, כמו בכל תקופה של הסלמה בטחונית שבים ומתרבים האיומים על חיילים ואזרחים ישראלים בעיר? איך זה שהמקום הזה, השמור והמוגן ביותר ממשיך להיות גם מוקד לאלימות של פלסטינים? התשובה פשוטה. מה שאנחנו עושים בחברון הוא לא ביטחון אלא שליטה והתנחלות ולזה יש מחיר.

      עימותים בין פלסטינים לכוחות הביטחון באזור חברון. 9 באוקטובר 2015. (רויטרס)
      עימותים בין פלסטינים לכוחות הביטחון בחברון (צילום: רויטרס)

      החיילים שמתנדבים להגן על המדינה ונשלחים לחברון לא עוסקים בהגנה על ביטחון המדינה אלא בשליטה יומיומית על אוכלוסייה אזרחית ובשימור מנגנון שמגרש אנשים מבתיהם ומבטיח את המשך האדנות של קבוצה קטנה של אזרחים ישראלים המתגוררים בעיר. בעשרים השנים האחרונות השליטה הזו, המכונה "ביטחון", הצליחה לרסק את החיים הפלסטינים במרכז העיר חברון אך לא להביא ביטחון אמיתי לישראלים או לפלסטינים.

      חברון היא מיקרוקוסמוס של מנגנון השליטה הצבאית בגדה המערבית כולה ואת השיעור שאנחנו לומדים בעיר אפשר וצריך ליישם על המנגנון כולו. המשך השליטה הצבאית על הפלסטינים בגדה המערבית לא יביא ביטחון, אלא שגרה של סבבי אלימות תקופתיים. עוד "ביטחון" חזק יותר, גדול יותר לא ישנה דבר.

      אנחנו לא היחידים בסיפור הזה אבל אנחנו הצד החזק ובפנינו מונחת הבחירה – או שנמשיך במדיניות ה"ביטחון" ובשגרה המלווה אותו, או שננסה דרך אחרת ונפעל לסיום הכיבוש ולהפסקת השליטה הצבאית בשטחים. אם יש תקווה לביטחון אמיתי באזורנו, היא מצויה שם.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.