בשבוע שעבר החליט בית המשפט העליון להקפיא זמנית את הריסת בתי פעילי הטרור שרצחו לאחרונה את דני גונן, מלאכי רוזנפלד ובני הזוג הנקין, עד לקבלת החלטה סופית בעניין. מדובר בהחלטה זמנית, כמעט מנהלתית, ובהסתמך על הניסיון הקודם של בית המשפט העליון, ניתן להניח כי לבסוף תאושר ההריסה. חרף זאת, גורמים פוליטיים רבים ובהם שר החינוך, שרת התרבות, שר התיירות וחברי כנסת נוספים, העבירו ביקורת קשה על בית המשפט העליון בטענה כי אי אישור ההריסות יפגע בהרתעה של מדינת ישראל ובמאמצי גורמי הביטחון למגר את גל הטרור.
התבטאויות מסוג אלו, אשר אינן ייחודיות בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, מעוררות שאלה חשובה מאוד והיא האם אכן מדיניות הריסת הבתים יעילה בחיזוק ההרתעה כנגד פעילי טרור. במידה והתשובה לשאלה זו היא שלילית, וכך להבנתי הוא המצב, מן הראוי שיעשה שימוש באמצעים אחרים ללחימה בטרור, ובפרט כאלו שאינם מעוררים מחלוקת משפטית ופוליטית כמו הריסת בתים.
כאמור, ההצדקה העיקרית למדיניות הריסת הבתים בקרב מצדדיה היא הטענה כי היא מרתיעה במיוחד. הצדקה זו מבוססת על עוצמתה של הסנקציה כלפי הטרוריסט ובני משפחתו ועל מהירות הפעלתה. בית המשפט העליון הכיר בשיקול ההרתעה פעמים רבות כשיקול מכריע לטובת המשך הפעלת המדיניות, למרות הסבל שנגרם לבני האדם הדרים בבית והפגיעה בזכות הקניין שלהם, גם ללא ראיה למעורבות בני המשפחה בפעולת הטרור ואף דחה עתירות כנגד מדיניות זו שבהן גרסו, כי לא הוצגו כל נתונים אמפיריים המעידים על האפקטיביות שלה.
על אף זאת, בשנת 2005 הוחלט על הפסקת מדיניות הריסת הבתים, בהתבסס על המלצות ועדה מקצועית בראשות האלוף אודי שני. הועדה קבעה, כי נזקן של ההריסות עולה על תועלתן, מכיוון שההרתעה (המוגבלת) אינה שקולה לשנאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים המביא לעידוד לביצוע פעולות טרור. על אף זאת, בשנת 2008, על בסיס בקשת השב"כ, הוחזרה לשימוש מדיניות ההריסות בשל גל של פיגועי טרור שיצאו ממזרח ירושלים.
ממחקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה, גילינו כי לא קיים מחקר סטטיסטי המוכיח את יעילות שיטה זו באופן חד משמעי. לכן, ועם כל הכבוד לשיקול דעתם של גורמי הביטחון, קשה לראות כיצד ניתן לדון בתוצאה של מדיניות הריסת הבתים מבלי להידרש לנתונים המצדיקים זאת. העדר הפניה לנתונים לגבי יעילות המדיניות מקוממת במיוחד לאור מחקרים הטוענים, כי מדיניות זו לא יצרה הרתעה אלא דווקא הגבירה את המוטיבציה לפעולות טרור. כך, לדוגמה, תא"ל (מיל') אריה שלו מצא שההשפעה ההרתעתית של מדיניות הריסת הבתים בתקופת האינתיפאדה הראשונה הלכה ופחתה עם הזמן, כאשר בסופו של יום התקבלה תוצאה מנוגדת מזו שציפו לה במקום צמצום היקף הפעילות האלימה, היא רק הלכה והתגברה. טענה דומה הועלתה ביחס לאינתיפאדה השנייה ולמעשה טענה ברוח זו התקבלה על ידי ועדת שני.
סנונית ראשונה של שינוי לחיוב ניתן לאתר בקביעת השופט רובינשטיין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, שציין לאחרונה כי אי-אפשר להניח לעד שמדיניות הריסת הבתים משיגה הרתעה מבלי שיובאו נתונים המאמתים השערה זו לאחר עשרות שנים של ניסיון בשטח. עם זאת, חשוב להבהיר, עמדה זו טרם זכתה לאימוץ מלא על ידי בית המשפט העליון.
שאלת יעילותה של מדיניות הריסת הבתים מרחפת מעל מאבקה של מדינת ישראל בטרור, ומכרסמת בלגיטימיות מאבק זה. כחלק מהליך שחיקת מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, גופים בינלאומיים רבים ומדינות זרות הביעו וממשיכים להביע ביקורת קשה כנגד מדיניות הריסת הבתים. מנגד, נתונים המעידים על יעילות המדיניות אין בנמצא ולכן, נטל ההוכחה בנושא זה מוטל לפתחה של מערכת הביטחון במדינת ישראל. נראה, כי במקום לעסוק בביקורת על בית המשפט העליון, טוב יהיה לו ישקיעו מקבלי ההחלטות את מרצם בבחינת השאלה האם מדיניות הריסת הבתים היא מדיניות יעילה או שמא מדובר בחרב פיפיות מבצעית, תדמיתית ומוסרית.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.