פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: אחרי 20 שנה, הגיע הזמן לקום מהשבעה

      אחרי 20 שנה, זה הזמן שלנו לקום מהשבעה ולעשות. להציג לישראלים מה החזון שלנו. מה אנחנו חושבים שצריך לעשות במזה"ת של דם ואש ותימרות עשן. לא מה היה צריך לעשות ב-1993 כשנחתמו הסכמי אוסלו, אלא מה צריך לעשות בחלוף כמעט דור. מה עושים היום ב-2015

      ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין אשר נרצח על ידי יגאל אמיר, אוקטובר 2012 (AP)
      יצחק רבין ז"ל (צילום: AP)

      20 שנה זה זמן טוב למחנה שלם לקום מהשבעה.
      די. די לבכי. די לנהי. די לרחמים העצמיים על מחנה שלם שהתרסק. תנועת העבודה ידעה לקום אחרי נטישתו בזעם של דוד בן גוריון אבי האומה. הליכוד ידע להמשיך ולשלוט אחרי הסתגרותו בביתו של מנחם בגין האב המייסד.

      די לומר שהרוצח ניצח. המאבק של השחורים בארה"ב לשוויון נעצר בגלל הירצחו של מרטין לותר קינג? זה שטחי מדי במציאות מזרח תיכונית כל כך מורכבת אפילו לחשוב שאם רבין היה חי, הוא היה עושה פה מזרח תיכון חדש. אחרי 20 שנה, מחנה שלם יכול להחליט שהגיע זמן להיפרד מהמנהיג הנערץ שלו, שאם היה חי היום, היה בן 93.

      זו שעה גורלית מדי. נושאים חשובים מדי עומדים על הפרק מכדי שנתבוסס שנה אחרי שנה במה שהיה. או במה שיכול היה להיות. הגיעה השעה לכבות את הנרות ולהצית לפידים בוערים וברורים: כדי להביס את מחנה הפחד ולהציל את מדינת ישראל מהפיכתה למדינת מצדה.

      זה לא יעזור שכל אחד יביע דעה מה רבין היה עושה לו היה חי. זה גם לא חשוב. זה גם לא מדויק. רבין הסיק כל פעם את המסקנה הנכונה מהמציאות שהשתנתה מול עיניו. הוא אף פעם לא היה שמרן ואף פעם לא מקובע ותקוע בעבר, או נדבק ללא צורך לדבר שאמר והתברר כשגוי.

      מה התוכנית שלנו?

      אחרי 20 שנה, זה הזמן שלנו לקום מהשבעה. זה הזמן שלנו לעשות. בעיקר להציג לישראלים מה החזון שלנו. מה אנחנו חושבים שצריך לעשות במזרח תיכון של דם ואש ותימרות עשן. לא מה היה צריך לעשות ב-1993 כשנחתמו הסכמי אוסלו, אלא מה צריך לעשות בחלוף כמעט דור. מה עושים היום ב-2015.

      זה בכלל לא חשוב מי אשם ומי אחראי ומי לא המשיך את הדרך. אוסלו היא תוכנית עבודה לא רלוונטית. גם "ניהול הסכסוך" היא תוכנית שקרסה. גם "הרסיס בישבן". אז מה כן? מה התוכנית שלנו?

      "שתי מדינות"? זו סיסמא חלולה. לכן היא מתקבלת על ידי הישראלים בכל כך הרבה נחירות ובוז. מה זה "שתי מדינות"? עזה תהיה מדינה שלישית? והיכן יעבור הגבול? והיכן יעמוד צה"ל? כיצד יישמר הביטחון? מה יהיה עם הישראלים שממשלות ישראל, שמאל וימין, מימנו ובנו והפריחו את יישוביהם ביהודה ושומרון? שום ישראלי לא יסתפק יותר ב"נייר חתום" אחרי האינתיפאדה השנייה והמנהרות בקיץ האחרון. שום ישראלי לא ישים מבטחו באבו-מאזן, מנהיג בלי הווה ובלי עתיד.

      רבין לא היה שמאל. הוא גם לא היה ימין

      שום ישראלי לא יסתפק יותר בסיסמאות. גם לא בסיסמא "שתי מדינות". ישראלים רוצים ביטחון ותמורתו הם מוכנים לשלם הרבה. אבל בלי ביטחון הם מוכנים לחיות גם בכיבוש. גם באפרטהייד. כי "החיים עצמם" זו סיסמא מוצלחת של בנימין נתניהו שמשקפת את ההעדפה הראשונה של מרבית בני האדם. החיים עצמם, של כל אדם ושל ילדיו, ושימות כל העולם.

      יצחק רבין לא היה שמאל. הוא גם לא היה ימין. הוא היה "רביניסט". הוא סלד מבג"צ ומבצלם אבל עשה הסכם עם ערפאת. הוא חשב שכשיש טרור צריך לשבור את העצמות אבל הלך לדבר עם אש"ף. הוא לא היה נער פרחים ולא "שלום עכשיו", אבל זכה בפרס נובל לשלום.

      הוא עשה תמיד מה שחשב שזהו הדבר הנכון. פחות אידיאולוגיה נוקשה ויותר בוחן מציאות. לכן אנשים מתקשים לנסח את המורשת שלו. במערכת הבחירות שלו ב-92 הוא תקף את "הקיצוניות מימין ואת הקיצוניות משמאל" ואיש לא צחק עליו שהוא המרכז החלול או יאיר לפיד.

      יצחק רבין היה גנרל עטור קרבות שהבין שבלי כוח ומקל גדול במזרח התיכון, החזק לא יוכל להמשיך ולשרוד, אבל שאחרי שמנצחים את האויב במלחמה, זו שעת הכושר, כשהוא חלש ומוכה, להגיע איתו להסכמים. כך הוא פעל מול מצרים המושפלת של סאדאת אחרי מלחמת יום הכיפורים עם הסכמי הביניים, וסביר להניח שאם לא היה מתפטר בגלל חשבון הדולרים שהחזיק שלא כדין בארה"ב עם רעייתו לאה, עוד מהימים שהיה שם שגריר, הוא היה חותם על הסכם שלום מלא עם סאדאת, ולא מותיר זאת לבגין שבא אחריו. כך פעל מול המלך חוסיין המובך, שההסכם עם הפלסטינים בני חסותו נעשה מאחורי גבו, וחתם על ההסכם השלום עם ירדן.

      חוסיין מלך ירדן מצית סיגריה לראש הממשלה יצחק רבין. עקבה, 1994 (AP)
      כך פעל מול המלך חוסיין (צילום: AP)

      לא ברור מה רבין היה עושה היום, וזה גם לא כל כך חשוב. רבין היה יהודי שהאמין בכוחו לשנות את המציאות ולא להיות קורבן. אנחנו כבר לא בגולה, תמיד אמר. ויש לנו את צה"ל. ככה פעל כשהתגייס כנער להגנה לגרש מכאן את הבריטים. כך פעל כששחרר את ירושלים כמפקד בפלמ"ח, כך איחד את ירושלים במלחמת ששת הימים, וכראש ממשלה במבצע אנטבה. תמיד ניסה לשנות את העתיד ובעצם את ההווה, ולא להנציח את העבר.

      יכול להיות שהיום רבין בעיקר היה מביט במחנה שלם שהתרסק לאחר הירצחו, מניף את כף ידו הימנית בהינף של בוז ואומר בפרצוף אדום, שבבכיינות לא בונים מנהיגות.

      אז בואו נחליט היום שדי. ש-20 שנה זה מספיק ודי לשבעה. בואו נחליט לכבות את הנרות ולהצית את הלפידים. ונראה מי יעצור אותנו. נראה מי יוכל לנו. זה יחייב אותנו לחדול מלבכות. זה יחייב את כולם להפסיק להתפנק ולהקים לראשונה מזה 20 שנה - מחנה אחד. אחד. לא שניים ולא שלושה כמו היום. מחנה אחד, לא מפוצל כדי לעלות למגרש מול המחנה השני ולעשות את מה שרבין ידע הכי טוב כל השנים, לנצח.

      זה יחייב אותנו לא לחכות יותר לשום מבוגר בן 93, נערץ ככל שהיה, שיוביל אותנו לארץ המובטחת. זה יחייב אותנו להניח ליצחק רבין המת. רק ככה נוכל לנצח.

      וכשננצח, נדע שזו ההנצחה הכי חשובה שיכולנו לעשות ליצחק רבין. זה גם מה שיימחק סופית את החיוך לרוצח.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.