יחסית לאינתיפאדות שפקדו אותנו בעבר, מספר הנפגעים בגל הטרור הנוכחי נמוך. זה בוודאי לא מנחם את משפחות ההרוגים ואת הפצועים. גם לא אותנו כחברה. בין אם הגל הזה ידעך ובין אם ימשיך ויתלהט המשפחות ימשיכו לנצח להתאבל על יקיריהן, והפצועים יאלצו להתמודד עם הצלקות. החברה הישראלית סופה שתדחיק את האבל והיגון על הפגיעות בנפש, אבל גל הטרור הנוכחי משאיר גם אותה עם פגיעות ארוכות טווח. אלו הן מהלכיה האחרונים של הממשלה שנבעו במקורם מרצונה של הממשלה בחיזוק תחושת הביטחון של האזרחים. אבל סופן שיובילו לתוצאה הפוכה ויותירו את החברה הישראלית אלימה יותר ואת קבוצותיה המוחלשות חלשות יותר.
הפגיעה הראשונה, והיא אולי המוחשית ביותר בשלב זה, קשורה בהודאתה הלא רשמית של המדינה בחוסר יכולתה לספק ביטחון. אחד הדברים שמייחדים את התגבשותה של המדינה המודרנית היה ריכוז אמצעי הלחימה בידי השלטון המרכזי ובתמורה הבטחת הביטחון לאזרחים. מתן הקלות להשגת אמצעי ירי כמו גם הקריאה של שר הפנים למי שברשותו נשק לשאת אותו, מבטאת תהליך של הפרטת הביטחון האישי והעברתו לאחריותם של האזרחים. סופו של תהליך מעין זה יכול להיות כמו סופה של הפרטת שירותי הבריאות. מי שידו משגת יזכה לביטחון אישי ברמה גבוהה יותר, תוך סיוע בחברות אבטחה פרטיות ומי שלא - שיהיה לו בהצלחה.
השלכה נוספת של הפרטת הביטחון האישי קשורה בכאוס ברחובות שכבר נגלה לעינינו. מעשי הירי באזרחים חפים מפשע ומעשה הלינץ' המזעזע במבקש המקלט האריתראי הבטום זרהום, הם תוצאה הן של תחושת החרדה הקיומית של האזרחים והן, להבדיל, של תחושת האין חוק ואין סדר שמאפשרים לאנשים להיות שופטים ותליינים וחושפים בעיקר את מוחלשי החברה לחסדי בעלי הכוח. הנשק שהאזרחים מקבלים כיום עידוד לשאתו, עוד עלול לפגוש נשים מוכות ולהעלות את סטטיסטיקת הנרצחות על ידי בן זוגן ,להיות מופעל נגד חסרי ישע ומיעוטים שיהיו למרבה הצער במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ובנוסף למצוא דרכו אל ארגוני פשע שתרים אחר נשק חם למלחמת כנופיות.
פגיעה נוספת במרקם החיים קשורה בערבוב שחל בימים אלו ולא בפעם הראשונה בין כוחות הצבא וכוחות המשטרה. גל הטרור הפך מראות של חיילים המסתובבים ברחובות הערים וסורקים אוטובוסים, או שוטרים שנקראים למשימות כיתור לדבר שבשגרה. רק שכחנו שבדמוקרטיה תקינה קיימת הפרדה בין משימות הצבא, שנועדו לטפל באויבי המדינה, לבין תפקידי המשטרה שנועדו להשליט סדר בין האזרחים ובתוך כך לטפל בפשעים פליליים ולדאוג לביטחון הפנים מדינתי שעבורו אנחנו משלמים מיסים.
צבא אינו אמור לעסוק במשימות ביטחון אזרחיות ולתת הוראות לבעלי תעודת זהות כחולה. המשטרה, מנגד, אינה אמורה לטפל באויבי ישראל ולשאת משימות הדורשות מיומנות צבאית. היא אמורה לעבוד מול ועם הקהילה ולייצר עמה יחסי אמון. הטשטוש בין הצבא למשטרה הוא מסוכן לאורך זמן. מעבר למיומנות המבצעית השונה הנדרשת, קיימת סכנה שהערבוב יוביל למתחים ומחלוקות בקרב השוטרים והחיילים באשר למשימות הנדרשות. חמור לא פחות, הוא עלול לפגוע באמון הצבור במוסדות הללו שיערער אף הוא על אופי המשימות. המיליטריזציה של המשטרה תהפוך אותה לנוקשה יותר. הקבוצות המוחלשות בחברה כגון הקהילה של יוצאי אתיופיה וקהילת העובדים הזרים, שגם ככה יחסיהן עמה מעורערים, אינן נוטות לתת בה אמון עלולות לזכות ביחס נוקשה יותר. וקשה יותר.
ולבסוף, חוק המישוש שאושר בממשלה ועבר קריאה ראשונה בכנסת. החוק מאפשר לשוטר לערוך חיפוש גופני גם במקרה שלא קיים חשש סביר להימצאותו של נשק בידי הנבדקים. במקום כלים ועקרונות ברורים שאמורים להדריך אותו בהחלטתו ישתמש השוטר מעתה ואילך בתחושת הבטן שלו. האם תחושת הבטן שלו במקרים בהם מדובר בנשים, כהי עור או ערבים תהיה דומה לזו כשמדובר באוכלוסיות אחרות וחזקות יותר? מספר הנשים המוטרדות מינית כמו גם מספר האתיופים, המזרחיים והערבים היושבים בכלא מעלים ספקות.
במלאת עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, ניתן להתווכח האם יש לייחס לו מורשת כלשהי, ואם כן מהי. אמירתו האחרונה לפיה האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה נראית לנו כיום מעט דהויה וקלישאתית ורבים נוטים לעטוף אותה בהקשרים פוליטיים. אבל אם נתבונן נכוחה, ההסתה וגילויי האלימות שהתקיימו ברחובות לפני הרצח לא נעלמו הם פשוט עברו לרשתות החברתיות. כאז כן היום הם מהווים פצצה חברתית מתקתקת עבור ימנים ושמאלניים כאחד. ניסיונותיה של המדינה להתמודד עם גל הטרור הנוכחי באמצעות הפרטת הביטחון, ערבוב בין צבא למשטרה וחוק המישוש מעניקים לפצצה זו רוח גבית.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.