(פגישת קרי ונתניהו בברלין, אתמול)
יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ומלך ירדן עבדאללה יציגו בפני שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, רשימת דרישות משותפת ובראשה השבת הסטטוס קוו בהר הבית, כפי שהיה לפני ביקור אריאל שרון בספטמבר 2000 כך אמרו מקורבי אבו מאזן לוואלה! NEWS. בשתי פגישות שיקיים קרי מחר (שבת) עם אבו מאזן ועם עבדאללה, ידרשו השניים להשיב לווקף את האחריות על כניסת מבקרים שאינם מוסלמים, כולל יהודים, לתחומי ההר.
המקורבים הוסיפו כי בכוונת אבו מאזן לומר לקרי שהרשות הפלסטינית רוצה לחדש את המשא ומתן עם ישראל ודבקה בהסכמים שנחתמו עמה. אולם, לפני כן ידרוש אבו מאזן מישראל שתקפיא את הבנייה בהתנחלויות ותשחרר את 36 האסירים שהתחייבה לשחרר בפעימה הרביעית. גורמים פלסטינים בכירים אחרים אמרו לוואלה! NEWS כי ישראל ניסתה לסכסך בין ירדן לבין אבו מאזן. לדבריהם, במסרים שהועברו מראש הממשלה, בנימין נתניהו, למלך עבדאללה נטען כי ההסתה של אבו מאזן מסכנת את האינטרסים הירדנים בהר הבית ובירדן.
אבו מאזן ידרוש מקרי גם מעורבות אמריקנית אינטנסיבית יותר בתהליך מול ישראל. הגורמים אמרו כי אם נתניהו ייבחר להמשיך במדיניות זו, הוא גוזר על האזור אלימות ושפיכות דמים. כאשר נשאלו הגורמים אם ברור להם שכל היענות לדרישה שכזו של הפלסטינים תוביל לנפילת ממשלת נתניהו, הם השיבו כי על נתניהו לבחור בין הממשלה הנוכחית לבין רצונו לעשות שלום. "אם לא יהיו צעדים ישראלים דרמטיים, נפסיק את התיאום הביטחוני", איימו.
הדרישות מחולקות לשלושה רבדים: בטווח הארוך מבקשים הפלסטינים לחדש את המשא ומתן עם לוח זמנים מוגבל וידוע על בסיס הרעיון של שתי מדינות בגבולות 1967. בטווח הביניים, דורשת הרשות לכנס סדרה של פגישות כדי לדון בהסכמי הביניים שנחתמו בין הצדדים ועוסקים בהסדרי הביטחון והכלכלה. ובטווח המידי, נדרשת ישראל לשורה של צעדים נוספים ובהם הפסקת הפקעת האדמות, העברת חלקים משטחי C לשליטת הרשות, עצירת אלימות המתנחלים ומעל הכול, החזרת הסמכות לווקף בהר הבית.
פועלים בשיטת "מצליח"
ברשות מודעים לכך שנתניהו בלחץ. ההתבטאות שלו השבוע בנושא המופתי של ירושלים והיטלר היא עדות חותכת לכך. הם גם זוכרים היטב מה קורה כשנתניהו בלחץ. הוא נסוג, כפי שעשה אחרי אירועי מנהרת הכותל ב-1996 שהובילו לנסיגה מחברון, אחרי סירוב מתמשך של נתניהו לצאת מחלקים של "עיר האבות". מכאן גם נולדה "תכנית שלמה" של הרשות, שנועדה ללחוץ על ישראל ולהשיג ממנה ויתורים של ממש. רשימת הדרישות שתוצג לקרי נראית לא ריאלית ואולי הורכבה מתוך ניסיון לפעול על פי מודל שיטת "מצליח": הדרישות יוצגו ומשהו מהן בוודאי ייענה בחיוב.
נתניהו רחוק שנות אור מהסכמה לשלל הדרישות הפלסטיניות. לדברי גורמים ערביים, נתניהו העביר השבוע הצעה לארמון המלך עבדאללה לפיה ישראל תצמצם את מספר המבקרים היהודים בהר הבית בתמורה לקריאה משותפת לרגיעה. אלא שעבור עבדאללה ואבו מאזן זו הצעה מעליבה. כ-12 אלף יהודים עולים בשנה להר הבית, הפחתה של אלף מבקרים לא תשנה מבחינתם דבר. לשכת נתניהו הכחישה את הדיווח. בכל מקרה אבו מאזן ועבדאללה דורשים שינוי מהותי הרבה יותר, כזה שנתניהו לא יסכים לו. הפער האדיר הזה בין מה שנדרש מנתניהו לעשות כדי להוביל לרגיעה לבין מה שביכולתו לעשות מבחינה פוליטית, מוביל למסקנה עגומה למדי: "תכנית היציאה", או הפתרון למצב הנוכחי, אינם נראים באופק.
תחושה של "אינתיפאדה עממית"
ובינתיים, בכניסה הצפונית לרמאללה מציעים שלטי הפרסומות רכבי יונדאי ארבע על ארבע במחירים זולים במיוחד. לכאורה, זה הניגוד המושלם אך בדיעבד, המבצע מתבקש לאור המחזה שנגלה בחלוף כמה עשרות מטרים בלבד, בדרך המובילה מהמחסום הישראלי למה שהיה בעבר מלון ה-"City Inn". הכביש כולו הפך שחור, כהה עוד יותר מהצבע המוכר של האספלט. בכל מטר ישנם שרידים של צמיגים שרופים ועדיין ניתן להבחין בעשן המיתמר, שריד למהומות היום הקודם בצומת הידוע לשמצה, שנקרא על שם המלון.
בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 2000, זו הייתה זירת ההתנגשות המרכזית בין ההמון הפלסטיני לבין כוחות צה"ל מהעבר השני, שהתמקמו באוגדת יהודה ושומרון. בכל יום התנקזו לכאן האלפים, בהם גם חמושים. תחילה היו מושלכות אבנים ומהר מאוד היה מתחיל הירי לעבר מפקדת צה"ל ביהודה ושומרון. צה"ל מצדו הגיב באש כבדה וההמון התפזר לכל עבר. צלפים של היחידות המיוחדות כבשו אז את הקומות העליונות של מלון ה"סיטי אין" בניסיון לפגוע במדויק בחמושים. אולם, מאחר שהחמושים ירו מתוך ההמון, היו גם לא מעט נפגעים מקרב המפגינים הלא חמושים. בחלוף כמה שבועות כבר לא נותר הרבה מבית המלון. חודשים לאחר מכן עדיין התנוססו דגלים של שלל המדינות בכניסה לבניין, אך השממה פרחה שם עד שלבסוף נסגר המקום.
מאז חלפו כמעט 15 שנים והאזור כולו שוקם. עוד ועוד בניינים חדשים הוקמו במה שהיה בעבר זירת מלחמה, לצדם של מרכזי קניות מפוארים. יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, מתגורר בעצמו כמה מאות מטרים בלבד מהצומת. גן שעשועים לילדים נבנה שם וכן אנדרטה עצומת ממדים. כל כך רחוק מהתמונות של ימי האינתיפאדה השנייה. אפילו בניין ה"סיטי אין" נמכר ובמקום החלו עבודות שיפוצים. אלא שאז הגיעה ההסלמה האחרונה, או "אינתיפאדת אל-קודס", והקללה מסתבר, מסרבת לעזוב את המלון.
בכל יום כמעט בשבועות האחרונים נאספים בצומת כמה עשרות או מאות צעירים פלסטינים, כדי ליידות אבנים לעבר כוחות צה"ל שמונעים מהם להתקרב למחסום. איך זה התחיל, לא ממש ברור. לטענת גורם פלסטיני, ההפגנות בצומת החלו לאחר שמתנחלים תקפו את בתי הפלסטינים שמתגוררים בקרבת המחסום. בצד הישראלי טוענים שהסטודנטים של "הכותלה" - אגודת הסטודנטים של חמאס באוניברסיטת ביר זית - דאגה להסעות מיוחדות לצומת כדי לייצר חיכוך מול הישראלים ולהרוויח עוד כמה נקודות בדעת הקהל הפלסטינית. בסופו של דבר, הצטרפו לתומכי חמאס גם פעילי פתח, צעירים וילדים שמעבירים כך את שעות אחר הצהריים. אין מדובר בקהל גדול במיוחד, לא באלפים ובוודאי שלא בעשרות אלפים, אך לפחות במשהו שמייצר תחושה של "אינתיפאדה עממית".
"חבר מביא חבר"
אך גם אם נקרא לתופעה הזו אינתיפאדה, הממד העממי בה הוא שולי. פיגועי הסכינאות בחברון ובירושלים הם בעיקר אלה שמבהירים כי ישנה כאן תופעה יוצאת דופן, נדירה, שבה בכל יום יוצאים כמה פלסטינים לפיגועים כשהם מוכנים למות במסגרת הניסיונות הללו. זהו אתגר כמעט בלתי אפשרי עבור כוחות הביטחון. אין כאן תשתית או מפקד, אלא שילוב בין תסיסה ציבורית במוקדים מעטים, לצד פיגועי הקרבה שמערערים את תחושת הביטחון הישראלית.
אולי זהו מודל חדש של אינתיפאדה, אך בניגוד לדעתם של כמה פרשנים ומומחים, ה"דבר" הזה כנראה רחוק מלהיעלם או לחלוף בקרוב. ההסתה לאלימות אינה מוסדית ברובה. היא מסוכנת הרבה יותר משום שהיא היא חברתית, ועובדת בשיטת "חבר מביא חבר" בסיוע הרשתות החברתיות. וכמובן, כל מפגע שנהרג, או מפגין שנפגע, מביא עמו עוד כמה מחבלים פוטנציאליים, ממש כמו אותה הידרה, המפלצת המיתולוגית רבת הראשים שבכל פעם שמורידים את אחד מראשיה, צצים שניים תחתיו.
האינתיפאדה החדשה הזו הצליחה להוציא את הציבור הישראלי מאדישותו כלפי המתרחש בזירה הפלסטינית. אבו מאזן, פתח, חמאס, כולם חזרו לכותרות. בהקשרים שליליים כמובן, אך לפתע שוב נשמעים אותם קולות בדבר הצורך בהסדר מדיני או היפרדות. המחבלים הצליחו לייצר פאניקה מובנת בישראל, לעיתים אפילו היסטריה. דוגמה לכך היא האירוע בירושלים ביום רביעי בערב, שבו נורה למוות יהודי שנחשד כמחבל.
קשה לומר שזו התחושה בלב רמאללה. בבוקר יום רביעי, מרכז העיר היה מלא בני אדם. סוחרים, קונים, כלי רכב. כל הדיבורים הללו של כלי התקשורת הפלסטינים על "אינתיפאדת אל-קודס", נראו תלושים כמעט מחיי היום-יום כאן. בית הקפה "רמאללה" מעל כיכר אבו עמאר, נראה שליו ורגוע וכך גם יושביו. כל אחד טרוד בענייניו ורק השידור המיוחד במסך הטלוויזיה של ערוץ "פלסטין היום", הסגיר את מה שהתרחש במקומות אחרים בגדה ובעיקר בחברון. עסקים כרגיל. האינתיפאדה דגם 3.0 אולי משתוללת לה ברחובות ירושלים וחברון אך כאן לפחות נראה שאת רוב האנשים מעניינת הפרנסה.
"לרשות אין יכולת להרגיע את הרוחות"
אבל יש גם מי שהנושא בוער בעצמותיו. ג'וואד, בעל חנות פרחים סמוכה, מכין זר ורדים רומנטי ובין לבין פוצח במונולוג פוליטי לא מפתיע. לדבריו, הציבור הפלסטיני כולו רואה בפיגועים "הפעולות" כהגדרתו - תגובה לגיטימית לפגיעה במסגד אל-אקצא ולהתקפות מצד מתנחלים. "בעינינו אלה כנופיות של עבריינים וההתקפות על יהודים הן בסך הכול מחאה", הוא אומר. "אנחנו רוצים שלום ולא רוצים מלחמה, שיהיה ברור. אבל ההתקפות על פלסטינים מצד המתנחלים חייבות להיפסק".
בעל חנות מיצים טבעיים בכיכר מנארה הסמוכה, מוחמד, אומר שלא מדובר באינתיפאדה עדיין. "במצב הנוכחי ישראל מבינה רק כוח. כשהם מרגישים חוסר ביטחון הם מחפשים אחר פתרון. עד עכשיו בכלל לא היה אכפת להם. 90% מהציבור תומך היום ב'פעולות' (הפיגועים א"י) ואפילו הרשות והמנגנונים לא מגנים אותם", הוא מספר.
מוחמד מגדיר במדויק את המצב המדיני-פוליטי של הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, אבו מאזן. מצד אחד המנגנונים פועלים כדי לסכל פיגועים נגד ישראלים ואפילו למנוע ירי בהפגנות. אך מנגד, לא ינסו לעצור הפגנות לחלוטין והרשות לא תצא ותגנה את הפיגועים. המצב הנוכחי מסוכן עבורה ו"הנמר" בקלות יכול לצאת מכלל שליטה, אך בינתיים אין לה ברירה אחרת. גם אם תגנה ותנסה לעצור את המפגעים, אין לה כיום את היכולת לעשות זאת. לפיכך היא מצאה לה דרך ביניים, נוחה יחסית. שמירה על היציבות היחסית בגדה ושלטון הרשות, מעצר של כל מה שמריח כטרור מאורגן, בוודאי מבית היוצר של חמאס. אך במקביל, מאפשרת הרשות שחרור קיטור בנקודות חיכוך כמו צומת בית אל, ואינה מגנה פיגועים בירושלים וחברון. להיות בלי ולהרגיש עם, כמאמר הקלישאה הידועה.
"תבין, הרשות לא יכולה היום לכפות על הפלסטינים שלא יעשו דבר. היא לא יכולה, בטח לא בימים שבהם היא אינה מספקת פתרונות", אומר מוחמד. "הם מנסים להרגיע את הרוחות אבל יודעים שאין להם יכולת מעבר לזה".