מי שתיעד את הלינץ' שביצע המון זועם בהפטום זרהום, חשב שהוא מתעד רגעי גבורה שבהם אזרחים מחסלים את המחבל בתחנה המרכזית בבאר שבע. הזעם, האדרנלין ותחושת הצדק המדומה הביאו אותו ורבים נוספים, משולפי המצלמות של גל הטרור הנוכחי, להסריט במכשיר הקטן והנגיש ולהפיץ לעולם. ברגע שהאמת יצאה לאור, התיעוד הפך מסרטון של רגעי הגבורה הנועזים לסתם אלימות, לפורקן זעם חולני ולמראה שחורה של הפחדים שלנו. הוא הופשט ברגע מכל משמעות והפך לשניות גרפיות ומזעזעות של מכות רצח.
קשה לפענח את הסיפורים שמאחורי התמונות הקשות, וזה גם לא ממש משנה. מי שוכב שם? הוא משלנו או משלהם? איך אנחנו אמורים להרגיש עכשיו? מגיע לו, או שאנחנו מקווים שמישהו יבוא ויציל אותו? יותר מדי סימני שאלה צפים עם כל סרטון, אבל הצופים כבר לא מעוניינים בתשובות. הם רוצים לפחד, לכעוס ולראות בעיניים שלהם שזו אכן מלחמת קיום. פחד וכעס הם מאחדים. והרי עכשיו קשה כאן, ואנחנו רוצים להתחמם ולבכות ולהתנחם ביחד, אז אולי באמת שווה צפייה. דומה שפתיחת הסרטונים היא כמעט פועל יוצא של רצון עז לשייכות לאומית, וצילומם הוא שליחות כשלעצמה.
כמו מתעד הלינץ', אזרחים רבים בוחרים לשלוף את הסמאטרפונים שלהם במקום לנוס על חייהם או לסייע למי שמולם. הסרטונים האלה מדיפים ניחוח אותנטי: הם מצולמים בריצה, ואם לא בריצה מנקודה מרוחקת מספיק כדי להבין שהמצלם הצליח לתפוס זווית שבה הוא לא יחשוש לחייו. הזווית של צלמי העיתונות נדחקה הצידה על ידי מהפכת המידע הווטסאפ והרשתות החברתיות. יחד איתה, נדחקה גם האמינות.
התמונות, כמובן, אינן מטושטשות. אין זמן להוריד אפליקציה מטשטשת סרטונים כשאתה בזירת פיגוע. הן עוברות דרך צינור המידע המפוקפק הידוע בכינוי הסתמי "קבוצות ווטסאפ", שהפכו למקור חדשותי כשלעצמו בימים שבהם מה שמעניין את הציבור הוא הראשוניות. תמונות של פצועים בזירות עקובות מדם מזנקות מסמארטפון לסמארטפון, ואולי אפילו יגיעו לעיניהם של הורים מודאגים, או לאחים חרדים, או לילדיהם שבדיוק חזרו לשיעור מההפסקה. מי שלוקח חלק בצילום ובהפצה נותן כותרות אכפתיות כאלה, כמו "חשוב שכל עם ישראל ידע" ו"כאן, ממש כאן פגע המחבל באישה הזאת". ואם זה יגיע לבני משפחה, או שהתבלבלנו קצת בעובדות, או שלא ממש טשטשנו את הפצוע הזה, שצולם ברגעים הכי קשים בחייו ניחא, זה שווה את ההסברה.
בסרט "חיית הלילה" של דן גילורי, צלם העיתונות המתחיל והאובססיבי, לו בלום, מבין שככל שהזירה מדממת יותר, הרייטינג יהיה גבוה יותר. הוא כמובן לא עלה על שום דבר חדש, אך מעבר לכך שהוא לא פוחד מהסצינות המדממות, הוא מתחיל ליצור אותן באופן מלאכותי במהלך הסרט. נדמה שכמו בלום, מתהלכים ביננו אזרחים שמקווים ליפול לתוך זירת פיגוע על מנת לשלוף את הסמארטפון ולהעביר הלאה את התמונות העצובות. ואולי, יחד עם המצולמים, להפוך לגיבורי היום.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.