בעוד עם ישראל נדהם מאינתיפאדת אל-אקצה, דווקא הסטודנטים שלי בשנגחאי הרחוקה לא מופתעים בכלל. מבלי להיות מומחים לענייני המזרח התיכון הם זוכרים שאחת לשנה-שנתיים פורץ עימות אלים בין יהודים לפלסטינים בארץ הקודש. מאחר שמבצע צוק איתן הסתיים לפני שנה וחודשיים, סביר שנהיה עכשיו במהלכו של סיבוב נוסף.
הערבים הישראלים- כמה מפתיע לא שרים "עם ישראל חי" אלא נעים בין ישיבה עצבנית על הגדר לאהדה לאחיהם בגדה שבחרו בטרור. אפשר להבין לליבם, וגם אם לא זו זכותם. אין חוק שמחייב אזרח פרטי לגנות את הטרור.
פנייתו של ראש הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה לאוורר את החוק נגד הסתה, שכמעט ולא נעשה בו שימוש, ולפתוח בחקירה פלילית נגד חנין זועבי במטרה לסלקה מהכנסת, נתנה את האות לשורה של חקירות פרטיזניות שנערכות ברשת החברתית במטרה לאתר אזרחים ישראלים שתומכים בטרור ולפטר אותם מהעבודה. עד עכשיו שילמו במשרתם סניטר בהדסה, עובד מאפייה ירושלמי ועובדת במחלקת שימור לקוחות בפלאפון בגלל שפרסמו ברשת החברתית סטטוסים שמתפרשים כתמיכה בטרור. עובדים נוספים הוזהרו שאם לא יסתמו את הפה יישלחו ללשכת העבודה.
אמנם מילה כמו "אהובי", כאשר היא מופנית למחבל מתאבד, אינה קלה לעיכול, אך חופש הביטוי נחוץ במקרים כאלה ולא בשביל לצעוק "כל הכבוד לצה"ל". בג"ץ קבע עוד ב-1950 כי: "גם אם דעותיו של אדם פסולות, חייו אינם הפקר, דמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה". למרבה האירוניה, פסק הדין הזה ניתן בעתירה של ד"ר ישראל אלדד איש הימין הקיצוני והמאוד ציוני שבן-גוריון ביקש לפטר מעבודתו כמורה לתנ"ך בגלל שלדעת בן-גוריון אלדד הסית נגד צה"ל שלא היה מספיק ציוני לטעמו. מאז, השלטון עבר משמאל לימין, אך ההמון הזועם מתקשה להפנים גם עכשיו את מה שבית המשפט העליון הבין כבר לפני למעלה משישה עשורים: אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי, ואין חופש ביטוי אם המחיר של השימוש בו הוא אובדן פרנסה.
חוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה אוסר על פגיעה בעובדים שמביעים את עמדתם הפוליטית גם במקומות עבודה ציבוריים וגם בחברות פרטיות מסחריות, אך האיסור הוא מן הפה ולחוץ. לעובד זמני זוטר במאפייה או בחברה סלולרית אין בדרך כלל כסף כדי לתחזק עורך דין שילחם כדי להשאיר אותו בעבודה. גם אם יפנה לבית המשפט, יקבל מהמעסיק אחרי שנה-שנתיים פיצוי מינורי שספק אם יספיק כדי לשלם את שכר טרחת עורך הדין.
לצערי, אני יודע על מה אני מדבר. במהלך מבצע "צוק איתן" עבדתי כמרצה לתקשורת באוניברסיטת אריאל ופרסמתי מאמרים שקראו לעולם להעניש את ישראל על הדרך האלימה שבחרה לנהל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תוך פרק זמן קצר מצאתי את עצמי מפוטר, ואחרי עוד כמה חודשים הייתי על מטוס בדרך לסין, כי לא נמצאה אוניברסיטה ישראלית שתסכים להעסיק פרופסור שתומך ב-BDS, גם אם הוא פנטסטי במקצועו וגם אם עמדותיו הפוליטיות אינן בגדר עבירה על החוק.
אם ברצוננו להישאר דמוקרטיה, הרשות השופטת צריכה להפוך פיטורי עובדים מחמת דעותיהם הפוליטית לדבר שהמעסיק ישלם עליו מחיר יקר - גם בזמן מלחמה וגם כשהעובדים מסרבים לגנות את הטרור.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.