מיהו שמאלני? טוב ששאלתם, כי מדובר בשאלה מעט חמקמקה במציאות הנוכחית. לפני 20 שנה, בזמן שיגאל עמיר רצח את יצחק רבין, איש שמאל נחשב לאדם שתומך בהסכם שלום עם הפלסטינים בפרט ועם מדינות ערב בכלל. כיום, בשעה שנותרו במדינה כחמישה מאמינים בשלום, כולם ככל הנראה חברי כנסת במרצ, שמאלנים הם אנשים שלא בטוחים ב-100% שהמופתי שכנע את היטלר להוציא לפועל את שואת יהודי אירופה או מסתייגים מעט מעשיית לינץ' בעובר אורח אומלל מאריתריאה. ראובן ריבלין, איש ימין מובהק שתומך בשלמות הארץ, הפך באווירה הציבורית של 2015 לאיש בל"ד אוהב ערבים. בהתלקחות הבאה בעזה, שמאלני יהיה כל מי שמסתייג מהדרישה של ינון מגל להכפיל את מספר אלפי ההרוגים בצד השני.
הדינמיקה הגמישה הזאת היא הסיבה האמיתית לכך שיום הזיכרון הרשמי לזכרו של יצחק רבין היה לגרוטסקה שיש לבטל. כי אם יש מורשת ליצחק רבין, אין היא מורכבת מקריאתו לשבור את הידיים והרגליים באינתיפאדה הראשונה או מהישגיו הצבאיים הכבירים. המורשת שלו, בהקשר של הרצח, נוגעת לנאומו דקות לפני שנורה, ובה אמר כי אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. כדי שליום הזיכרון לרצח רבין תהיה משמעות אמיתית, כדי שהוא יחלחל וישפיע, יש לדון ברצינות באותה אלימות: באילו ערוגות היא צומחת, איך ייתכן שברוב מכריע של המקרים מקורה בצד אחד ומאוד מסוים של המפה הפוליטית, כיצד קשורות אמונות דתיות ומשיחיות לאותה אלימות ומדוע היא מתקיימת במקביל למדינה ריבונית, חמושה וחזקה, שמעלימה ממנה עין לעתים קרובות ומטפלת בה ברכות מקוממת בפעמים אחרות.
בישראל של היום, או שמא יש לומר בישראל היום, אין כל יכולת לדון ברצינות בנושאים האלו, עוד לפני ההתפרצות האלימה האחרונה. גם הפסקה הקודמת נכתבה בזהירות המתבקשת, כדי שפרט לקללות שיספוג הכותב בטוקבקים כאן למטה אולי יינצל הפעם ממטח קללות במייל או בפייסבוק. בישראל שולטים כרגע הטוקבקיסטים, ובמדינת הטוקבקיסטים אין טעם לציין ימי זיכרון רשמיים שאין סביבם קונסנזוס. כאלה יש רק שניים יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום השואה, אף שגם האחרון הופך משנה לשנה למנוף פוליטי לקידום הסוגיה האיראנית, ובקרוב כנראה יוקדש לחיזוק הנראטיב האנטי פלסטיני.
כשהפוליטיקאים, כמעט מכל קצות הקשת הפוליטית, לרבות אנשי מרכז לכאורה כיאיר לפיד, עסוקים בלקושש קולות מהטוקבקיסטים ובעידוד האספסוף, וכשהתקשורת רועדת מפחד מצופיה המתבהמים וגולשיה המתלהמים, אין אפשרות לומר דברי אמת על רצח רבין. אפשר לדבר מסביב, על יד, בכאילו. אפשר להזכיר תאוריות קונספירציה, ניתן להפוך את יגאל עמיר לשטן שהגיע משום מקום, לבדוק מה עלה בגורלה של מרגלית הר שפי ובעיקר להציג את הימין ואת הקצין הצעיר דאז נפתלי בנט כקורבנות האמיתיים של הרצח. בתי הספר יעלו טקסים ריקניים ועמוסים בקלישאות, אבל הילדים שנולדו אחרי 4.11 לא יבינו באמת מה משמעותו האמיתית של הרצח. חשוב מכל, ביישובים רבים ובמגזרים רבים התחושה היא שהיום הזה נכפה עליהם מלמעלה, שיצחק רבין היה בעצם האויב שלהם ושהרצח ההוא, בינם לבין עצמם, לא היה אסון כזה גדול. נהפוך הוא.
לפחות כרגע, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין הוא ניסיון חסר תוחלת לעצור את הזמן ב-4 בנובמבר 1995, כשישראל הייתה מדינה תמימה יותר, אלימה פחות, נטולת רשתות חברתיות, שתדירות המלחמות בה לפחות בעשור ההוא מעט יותר נמוכה, ובעיקר כזו שמחזיקה באותה תכונה נשכחת המכונה "תקווה". בישראל הנוכחית, הגזענית, המפולגת, רוויית הפחד והשנאה ונטולת השאיפה המינימלית לשלום ולשלווה, יום הזיכרון הוא לא יותר מניסיון לסמן "וי" ולהתקדם הלאה לחיים שבהם "אוסלו" ו"שלום" הן שתי קללות שאין כמעט חמורות מהן. יפי הנפש המעטים שנותרו יישאו איתם את הרצח ואת לקחיו בכל יום ואינם זקוקים לתאריך מיוחד כדי להזכיר אותו ולהיזכר אותו. לשאר לא יעזרו גם 365 ימי זיכרון בשנה. את העמדת הפנים הזאת יש להפסיק. ישראל לא באמת זוכרת את רצח רבין. רובה גם לא רוצה לזכור.