כשאני שומע רעש של סירנה אני עוצר. משתתק, מטה אוזן, סופר אחת ומתפלל שלא תבוא אחת נוספת, כי שתיים ברצף הן כבר לא יולדת בדרך לחדר לידה (כמו שפעם היינו אומרים), אלא דבר רע מאוד.
זיכרונות האינתיפאדה הרחוקה הפכו להיות זיכרונות הקיץ האחרון. רצף היסטורי מוזר הקובע שבכל פעם שהטמפרטורות עולות אז מתחילות המלחמות בעיר, וכולם מכנסים ישיבות דחופות, קבינט בטחוני ומדיני, יוצאים לסיורים מתוקשרים ועושים כותרות. ואז מגיע הגשם הראשון, האווירה נרגעת, הבעיות נשכחות, ואנחנו סופרים את הימים, עד הקיץ הבא.
אבל ג'רמי לא סופר את הימים. הוא עלה מוושינגטון לפני 6 שנים, קצין במיל' בצנחנים שעובד בסטארט-אפ המפתח אפליקציה לרופאים בשעת חירום. נוסע לעבודה על אופניים, מקטמון עד תלפיות, למרות שאמא שלו, שגרה בארה"ב, ביקשה ממנו שלא לצאת מהבית. היא נרשמה להודעות מאתר חדשות ישראלי, שמצפצף לה באמצע הלילה על כל פיגוע. אפופת שינה היא מתקשרת, בודקת שוב אם שער שכם זה קרוב למשרדים שלו. "זה רחוק מאוד", הוא אומר לה, "יותר משכונת הפשע הקרובה לבית שלך", והיא נרגעת. לא מזמן הלך לצפות בהופעה של מתיסיהו ועידן רייכל לצד 5,000 איש נוספים למרגלות העיר העתיקה. "Jerusalem if I Forget you מקבלת משמעות אחרת לגמרי בימים האלו", הוא צייץ בחשבון המיוחד שפתח כדי לשנות את התדמית של ירושלים בעולם.
גם לא ממיכל, אמא לארבעה משכונת גבעת מרדכי, שבלילות האחרונים משכיבה את הילדים ויוצאת למרכז העיר, להתנדב במאהל מיוחד שנפתח כדי להרגיע נוער המחפש נקמה. היא ישבה איתם עד אמצע הלילה, ואז חזרה הביתה ופתחה את כל החלונות, בניגוד להמלצה של איזה עיתון שמשרדיו בתל אביב שכדאי לישון עם חלונות סגורים מחשש לפיגועים בלילות. "אין מצב שאני מוותרת על האוויר של ירושלים, העיר עם רמת הפשיעה מהנמוכות בעולם", היא אמרה לאחותה המודאגת. בבוקר בעלה ייקח את הילדים לבית הספר ושם הם ידברו על המצב, על העיר המעורבת שהם חיים בה ועל המורכבות הדורשת ביד אחת להגן מול כל מפגע וביד שנייה לחבק ולמצוא את המקומות להידברות.
וגם לא איברהים, סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, תושב ראס אל עמוד, שבכל יום כותב פוסט ברשת החברתית ומבקש להירגע ממעשי האלימות. חברים שלו אמרו לו כבר מזמן שיעזוב את העיר הזו ויעבור - לרמאללה, או לארצות הברית, אבל הוא נשאר, כי יש לו אמונה תמימה שדווקא מהקונפליקט הזה יכולה לצמוח תקווה. כבר כמה פעמים שהבריונים תומכי החמאס הסתכלו עליו באופן מאיים, אבל הוא בשלו, בטוח בעצמו, סולד מהקיצונים ומתפלל שיסתלקו. בנתיים הוא מודיע באופן יזום על כל התקהלות חשודה, ולפני יומיים גם החרים סכין לילד של השכנים, בן 15 ששטפו לו את המוח.
וגם לא בתיה, חרדית משכונת גאולה, שבכל יום צועדת לעבודתה בעיריית ירושלים. היא קנתה לעצמה גז מדמיע, אבל רק ליתר בטחון, כי השוטרים בכל מקום, והיא מסתכלת עליהם בהערצה, יודעת שלא רק הקדוש ברוך הוא שומר עליה אלא גם הם. ביום שישי, רגע לפני שבת, לקחה מנות של דגים, בשר ועוף, והלכה אליהם כדי להנעים להם את השבת קצת יותר.
מכל ההצהרות הגדולות יש לעיר הזאת דרך אחת שמבטיחה את זה שהיא תתגבר, שוב, על גל הטרור הזה. הדרך הזו מורכבת מקבוצה הולכת וגדלה של ירושלמים, חלקם תושבים רגילים, חלקם יזמים חברתיים וחלקם נבחרי ציבור מקומיים, והמשותף לכולם היא העובדה שהם היפראקטיביים, הזויים, תמימים ובעיקר אופטימיסטיים חסרי תקנה שמוכנים לעשות הכל בשביל ירושלים.
כשהתחיל המצב בעיר להתדרדר כינסתי סביב שולחן בעירייה 33 ארגונים מהמגזר השלישי שהגיעו בהתראה של 3 שעות. כמות האנשים שמחפשת לקיים שירות "מילואים" אזרחי בעיר בחירום היא אדירה, ולא רק בחירום, אלא גם בשגרה. כי מורכבות היא לא דבר שמצליח להחזיק את עצמו אם לא מתאמצים, ובירושלים, למזלנו, יש הרבה אנשים שמוכנים להתאמץ.
בימים האחרונים, בניגוד למה שהרוב חושבים, לא רק טרור ממלא את רחובות העיר אלא גם יוזמות נפלאות של ארגונים ואזרחים שאכפת להם. שלא מוכנים לשבת מנגד כשהמצב מתחיל להתדרדר. צאו לרחובות ותראו אותם: נוער שמחלק דגלי ישראל לרכבים, מבוגרים שמחלקים ערכות שי לכוחות הביטחון, פסיכולוגים שמקיימים שיחות עם בני נוער, קבוצות שיוצאות לתמוך בעסקים וגם שורה של קמפיינים עצמאיים ברשתות החברתיות. אזרחים רגילים שפשוט קמים ועושים. הם מחזיקים את התשתית שמאפשרת לשגרה הירושלמית להמשיך: ל40,700 הסטודנטים להתחיל את שנת הלימודים, לקבוצת הפועל ירושלים בכדורסל לצאת לעונה נוספת במטרה לשמור על תואר האליפות ולבאז אלדרין, האסטרונאוט השני על הירח לנחות כאן כאן לצד 2,000 אורחי כנס החלל העולמי.
הרצון הזה לקחת אחריות ולחשוב מחוץ לקופסא הוא גם מה שיכול לפתור את הבעיות המורכבות של ירושלים: חשיבה שמבינה שחייבים להחמיר את הענישה, אבל גם להגביר את השיח והמנהיגות המתונה; להילחם בהסתה האלימה של התנועות האיסלאמיות ולהילחם באפס סובלנות גם בהסתה של יהודים; להפסיק עם עמדת הנחיתות שאינה מאפשרת ליהודים להתפלל בהר הבית בגלל שיקולים מדיניים, אבל לא לפגוע בזכותיהם של המוסלמים בהר הבית בשום אופן; ושחייבים להשקיע בתשתיות במזרח ירושלים, ללא כל קשר להשקעה המתבקשת במערבה.
הגיע העת שזווית הראייה הזו תחלחל מלמטה למעלה. נמאס לנו מפתרונות רדודים שמיד מסווגים בתור "ימין" או "שמאל". מיצינו את כל אלו שעושים עלינו סיבוב בכל פעם שהמצב מחמיר. המצב פה שונה, מורכב, ודורש מכם להביט בה מנקודת מבט אחרת, אותה נקודת מבט שאנחנו, צעירי העיר, בחרנו להסתכל עליה לפני עשר שנים כשכולם היו בטוחים שהיא אבודה.
פתאום תראו שיש הרבה מה לראות - כי מנקודת המבט הזו אפשר לעשות דברים מופלאים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.