יצחק רבין לא רצה בעצרת השלום שהלכה ונרקמה לקראת מוצאי שבת של 4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל. הוא חשש שההמונים לא יגיעו וטען שלמפלגת העבודה אין את היכולת לארגן את הערב הזה כמו שצריך. גם שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, התנגד, אבל מסיבות אחרות. "לא רציתי את זה כיוון שהתנגדתי לאירועים פוליטיים שנערכו בתל אביב בחסות המפלגה ובשיתוף תנועות השלום. אלו אירועים שאף פעם לא יצא מהם טוב ברמת המסר שעבר לעם. העצרת הייתה אירוע פוליטי, וחשבתי שזה לא יעבור טוב, כמו שהתנגדתי גם לעצרת בתל אביב אחרי הטבח בסברה ושתילה ב-82'. כראש מטה הבחירות ב-92', החלטתי שלא יהיה שום אירוע פוליטי בתל אביב. העיר הייתה מחוץ לקמפיין כי היה ברור לי שצריך לברוח מהדימוי השמאלני כדי לקרב את המרכז הפוליטי. העם רצה את רבין, לא את מפלגת העבודה, וכדי לשמור אותו בקונצנזוס, אסור שהוא יעמוד באירוע מצולם שבו רואים בעיקר שלטים של שלום עכשיו ומרצ, שמרחיקים קהל של מרכז פוליטי או דתי שלא מרכיב משקפיים עגולים. רבין היה איתי והבין שלא צריך את העצרת, אבל שמעון פרס וז'אן פרידמן שכנעו אותו שצריך עצרת, והוא לא עמד בלחץ", העיד שבס בריאיון מיוחד לציון 20 שנה לרצח ראש הממשלה החמישי של ישראל.
שבס, לבקשתו של רבין, הצטרף לארגון העצרת עם עוזרו זאב קירצ'וק, ויחד עם הפרסומאי צבי "שישקו" פרידמן, תבעו מראש עיריית תל אביב לשעבר, שלמה להט, עוד אחד מהמארגנים, להוסיף לסלוגן "כן לשלום" את "לא לאלימות". "רבין פחד מאוד מהאלימות שליוותה את כל התהליך המדיני, מהפגיעה בדמוקרטיה, ולכן היה חשוב לו לאזן את המסרים", הסביר.
במוצאי שבת ההיא, רבין סיים את נאומו וזייף עם שמעון פרס את "שיר לשלום" בהובלת מירי אלוני. האיש שהוביל מהלך אדיר שהדליק בארץ מדורות מחאה ענקיות, נשמר במונחי האבטחה של היום בערך כמו ראש ממשלת מיקרונזיה. אף אחד כמעט, כולל הקרובים אליו ביותר, לא האמין שיהודי ירים יד על ראש ממשלה ישראלי. אם הייתה התרעה כלשהי, היא באה מצד ארגוני הסירוב הפלסטינים שהתנגדו למהלכים של ערפאת, שהתקבלו אצלם כוויתור על נכסים לאומיים אסטרטגיים. כך למשל, אף אחד לא ממש התייחס ברצינות לאזהרותיה של העוזרת האישית, אפרת דובדבני, שחזרה מזועזעת מסיורים עם רבין. היא ראתה אותו מותקף בביקור במכון ווינגייט או בחנוכת מחלף כפר שמריהו, וטענה שיום אחד עוד יהרגו אותו.
"ואז הוא בא והודיע שיצחק נפטר"
כשרבין ירד במדרגות לעבר מכוניתו, שבס, שסבל באותו ערב מכאבים ברגלו, עמד ברחוב בלוך. בשל מגבלת ההליכה שלו התאפשר לו להחנות את הרכב בסמוך. הוא ואשתו אספו את הבן, חניך בנוער העובד, שהשתתף בארגון העצרת, ופסעו לעבר מכוניתם בדרך לחגוג לו יומולדת. כשהיו בפינת הרחובות ארלוזורוב-בלוך, התקשר אליו העוזר קירצ'וק, ודיווח לו: "שבס, היו יריות כשרבין ירד מהבמה. יש בלאגן גדול". "לא היה לי מושג מה קורה שם", משחזר שבס. "ניסיתי לחזור לכיוון הכיכר, אבל הכל היה חסום, ואז, אינסטינקטיבית, בלי לדעת כלום, הורדתי את הבן מהרכב וטסתי עם דנה אשתי לאיכילוב. הייתה לי הרגשה רעה מבלי שידעתי מה קרה ליצחק. כשנכנסתי לאיכילוב, בדיוק הכניסו אותו לחדר הניתוח".
מי היה שם כשהגעת?
"מעט מאוד אנשים. שוטרים, קצת רופאים. ירדתי למרתף שם היו חדרי הניתוח, ואמרו לי להיכנס לחדר ליד. לשם אחר כך התקבצו כולם. והיה שם מנהל בית החולים גבי ברבש".
בסיום העצרת אמור היה רבין להיפגש עם ברבש ועם שר האוצר אברהם בייגה שוחט כדי לדון בשחרור הכספים של קרקע בית היולדות בקריה, שיאפשר בנייה של בית היולדות החדש "ליס", באיכילוב. רבין, ראש ממשלה של מהלכים מדיניים הרי גורל, היה גם ראש ממשלה חברתי מעורב. ישראל של אמצע שנות ה-90 היתה באחת מתקופות הפריחה הכלכליות הגדולות בתולדותיה. אבל הפגישה בין רבין לברבש הוקדמה בשעה, ובנסיבות מחרידות.
שבס זוכר את לאה רבין מגיעה ואת הבן יובל. המשפחה החלה להתאסף מחוץ לחדר הניתוח, כאשר פרופסור ברבש היה מגיח מדי פעם כדי לדווח על ניסיונות ההצלה הנואשים בחדר הניתוחים הסמוך. צבא של רופאים התאסף שם מכל עבר עם הישמע הדיווחים על הירי. "היו רגעים מעטים של תקווה. ברבש אמר שהמצב קשה מאוד, אבל פעם אחת הוא נכנס להגיד שעושים מאמצים ענקיים להציל אותו. נאחזנו בזה, ואז הוא בא והודיעו שיצחק נפטר. אני זוכר את לאה והבת דליה מתפרצות בבכי נורא. זה היה הכי קשה שיש. היינו שם מעטים, רק הקרובים ביותר, ואז שמעון פרס הגיע".
נכנסת להיפרד?
"לא יזמתי את זה. זה בא מפרס שהציע שניכנס להיפרד מיצחק. היינו לאה, פרס, אני ואפרים סנה. לא זוכר אם הילדים שלו נכנסו. פרס הסתכל ונישק אותו במצח. סנה עמד וייבב בבכי. לי היו דמעות בעיניים. רבין שכב שם כאילו הוא ישן, פנים יפות, רגועות ושלוות, בלי סימן לטראומה. נקי ומכוסה בסדין. כולם יצאו ואני נשארתי עם אחד הרופאים. זו הייתה פרידה מאוד ארוכה וקשה. עמדתי מעל הגופה שלו, לא נגעתי בו אלא רק הסתכלתי על הפנים שלו והבנתי הכול באותו רגע, שהכול נגמר, ושום דבר כבר לא שווה. כל השנה הנוראית הזאת של ההתקפות עליו והסוף האכזרי גמר אותי. לא היה טעם לכלום".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"באותו ערב בשש. הוא היה בבית, אחרי פגישה עם חיים רמון. דיברנו על כל מיני דברים שקשורים למהלכים שעוד יבואו".
מתי הבנת מי ירה בו?
"עד שהודיעו, לא האמנתי שזו התנקשות של יהודי. היו התרעות על ניסיונות של הפלסטינים לפגע בגלל החיסול של ראש הג'יהאד האיסלמי, פתחי שקאקי במלטה שבוע קודם לכן. אבל אז הודיעו לי מהשב"כ, שעצרו סטודנט למשפטים מבר אילן, כחשוד בירי".
12 שנים שימש שמעון שבס יד ימינו של יצחק רבין, עד הערב ההוא של 4 בנובמבר 1995. יותר משנתיים מהן אחרי הניצחון הגדול של מפלגת העבודה בראשות רבין, על הליכוד שבראשו יצחק שמיר. היו אלה שנתיים סוערות ומורכבות, בהן הלך רבין למהלך של חייו - שהביא עליו את מותו. רמטכ"ל מלחמת ששת הימים הפנים, לא כאיש שלום קלאסי, אלא דווקא כאיש צבא מחוספס, שאין מנוס מהיפרדות היסטורית מהפלסטינים, ומפיוס הכרחי עם האיש עם השערות על הפנים, כפי שכינה מנחם בגין בשעתו את יאסר ערפאת.
שבס, 62, נשוי (בשנית) לדנה, אב לשישה וסב לארבעה (החמישי בדרך), הוא היום איש עסקים ויועץ אסטרטגי לחברות בינלאומיות וממשלות, שמחלק את זמנו בין תל אביב ללונדון. בשנות ה-70, היה מזכיר קיבוץ אפיק ברמת הגולן והתוודע לרבין בביקוריו ברמה בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה. אחרי מותו של יגאל אלון, שבו תמך רבין להנהגת המפלגה מול שמעון פרס, חבר שבס לקבוצה שהריצה את רבין למנהיגות, וב-84', נענה לבקשתו של רבין לבוא ולהיות עוזרו במשרד הביטחון.
המשפט שלך אחרי הרצח, "נגמרה לי המדינה", נצרב חזק בתודעה. אחרי 20 שנה הוא רלוונטי מבחינתך?
"ברור. ברור שזו מדינה אחרת, ונגמרה המדינה ההיא שהייתה. הדברים שאמרתי אז לא נאמרו מתוך היסטריה. הייתי בשוק ובשברון לב, אבל הייתי במודעות מלאה. כאן יהודי הרג אותו. אחרי כל כך הרבה שנים של היכרות עם כל המטורפים האלו שהצמיחה התנועה המשיחית ביהודה ושומרון - שיגאל עמיר צמח מתוכה - הבנתי שהם ניצחו. היחיד שהיה יכול להוביל מהלך מורכב שהפך את ישראל לכוח מוביל ואהוד בעולם וגם נגע בעצבים הכי רגישים של הסכסוך המדמם הזה היה יצחק. הבנתי שהרצח גדע את התהליך, שאין באמת אחר שיש לו את כל התכונות המתאימות לשים את הידיים שלו באש כמו יצחק. ואמרתי בקול רם שישראל של אחרי השעה 21:42 בארבעה בנובמבר, לא תחזור להיות אותה מדינה. כוחות השחור במובן הדתי-קיצוני של המילה ניצחו".
ויגאל עמיר?
"מה אכפת לי ממנו. אפילו לא הלכתי למשפט שלו. הוא היה המכשיר, רק האקדח שירה. העיקר הם מאות האנשים שתמכו וצהלו בשבת ההיא, שהפכו ברבות השנים לעשרות אלפים. ערוגות של עשבים שוטים שהפכו לשדות ענק ששטפו את הארץ. אנשים שמסוכנים למדינה ולשלומה. כמה מהאנשים שעמדו בקרנות הרחוב, הסיתו בדין רודף לרצוח את רבין והלבישו אותו במדי אס.אס, הפכו היום ללבו של השלטון. אנשי שוליים הגיעו למרכז הבמה. אנשי 'זו ארצנו' וכהנא מקבלים החלטות בממשלה הנוכחית. אנשים שהסיתו מהמרפסת ההיא בכיכר ציון ובהפגנה ברעננה, נמצאים בשלטון. ביהודה ושומרון היו התפרצויות שמחה נוראיות: של פלסטינים כשסדאם חוסיין ירה סקאדים לעבר ערי ישראל, ושל יהודים כשרבין נרצח".
ראש הממשלה נתניהו גם היה שם, בכיכר ציון.
"גם ראש הממשלה לא משוחרר מאחריות להסתה. הוא אחד האחראים להסתה נגד רבין. בשלב מסוים, כשהרחוב בער בשבועות שלפני הרצח, השב"כ המליץ לרבין לפגוש את נתניהו, ראש האופוזיציה, לפגישת עדכון. המטרה הייתה להוריד את הלהבות ולהרגיע את השטח. אז לא הייתה חובה לעדכן את ראש האופוזיציה, ורבין סירב לפגוש את נתניהו כי ראה בו את אחד המסיתים נגדו".
אבל נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר, ולפני קצת יותר מחצי שנה הוא השיג ניצחון אישי גדול מאוד. האלטרנטיבה לביבי כשלה בגדול.
"מפלגת העבודה או המחנה הציוני יחד עם יאיר לפיד אמורים להיות האלטרנטיבה, אבל הם כשלו כישלון חרוץ ולא קראו נכון את המפה".
כראש הקמפיין המוצלח של העבודה בבחירות 92', איפה הרצוג ואנשיו טעו?
"הם לא קראו נכון את המפה הפוליטית ולא היו מוכנים למתקפה של נתניהו בימים האחרונים. היו שם שגיאות טקטיות ואסטרטגיות שאני לא הייתי עושה, מעבר לכך שהרשימה של המחנה הציוני היתה צריכה להיות בנויה אחרת, עם יותר אנשים בעלי רקע ביטחוני במקומות משמעותיים, שייתנו תשובות אמיתיות לאמירות האומללות של נתניהו והימין, שאת תוצאותיהן רואים היום בירושלים הבוערת והמחולקת. נתניהו לא השתנה. חצי שנה אחרי הרצח, בבחירות 96', הקמפיין של הליכוד הודיע שפרס יחלק את ירושלים. אומרים את זה מי שאחרי 20 שנה בונים חומה ובטונדות בבירת ישראל. ושנתניהו יביא עכשיו את ארתור פינקלשטיין שיסביר מי באמת מחלק את ירושלים".
אבל העם יותר ימני מאשר ב-95'. גם אתה אמרת שנדרשתם להסתיר את השמאלנות של המפלגה, ולהבליט את המיליטריזם של רבין.
"רבין ניצח כי מראש הוא 'ויתר' על הקולות של השמאל, וגרם לכך שמרצ תהיה גדולה, עם 12 מנדטים. רבין הלך על המרכז הפוליטי ונגס בכוח של הליכוד. לא חושב שהעם ימני יותר ממה שהיה. האנשים הרבה יותר ריאלים ממה שזה נראה. ביבי נבחר ברוב קטן מאוד. הוא קיבל 30 מנדטים, שלפני 20 שנה היו מספיקים לו להיות ראש אופוזיציה לא משפיע. רק 25 אחוזים מהציבור הצביעו עבורו וזה אומר שנוכחותו היא לא גזרת גורל כמו שחושבים. יש קהל גדול מאוד שלא מצביע עבורו ויש רבים מדי שלא באים להצביע מתוך ייאוש כללי. אני אומר לך שבישראל יש היום כמעט 50 מנדטים צפים. עבודה, לפיד, כחלון. כל הקולות האלו מתרכזים במרכז ולא הולכים לביבי בשום אופן. אם תהיה הנהגה שתצמח מהמחנה הזה, אפשר לנצח אותו. ראיתי אותו לפני הבחירות האחרונות. הוא היה בייאוש אמיתי, וזה היה נכון לגמרי שהיו לו 22 מנדטים כמה ימים לפני ההצבעה. ערים ליכודיות טיפוסיות לא התכוונו להצביע לו. אבל הוא לא טיפש ועם היכולות הפוליטיות הנדירות שלו, הוא השתמש בצורה אפקטיבית בהפחדה וסיפר על ערבים שרצים לקלפיות ועל השמאל שממומן על ידי גופים שמנסים להדיח אותו. להדיח, לא פחות".
"פרס לא היה בחיר, זה היה כישלון ידוע מראש"
הרצוג מסוגל שוב להתמודד מול נתניהו?
"הרצוג אדם מצוין, נבון וחכם שלא נופל מאף מנהיג. אבל בגלל חולשותיו, הוא היה צריך להתנהל אחרת. ההליכה עם ציפי לבני הייתה לדעתי מהלך מעולה שעזר מאוד אלקטורלית בתחילת הקמפיין, אבל חוץ מזה, הרצוג לא עשה שום דבר משמעותי עד הבחירות".
בוא נדבר על שמעון פרס. חשבת שהוא יפסיד לנתניהו חצי שנה אחרי הרצח?
"בחירות 96 היו החלטה אומללה של פרס. פרס לא נבחר לראשות הממשלה אלא ירש את רבין המת, ואני המלצתי לו לא לשנות כלום בממשלה אלא ללכת לבחירות תוך 30 יום עם הטיקט של ממשיך דרכו של רבין ומוביל את נס הדגל של תהליך השלום. אחרי הרצח אפשר היה לעשות הכל, אבל פרס רצה להיבחר בזכות עצמו ולבחור רשימה חדשה לכנסת. זה הפך לתהליך פוליטי רגיל אבל בשטח שום דבר כבר לא היה רגיל. הוא קבע בחירות לעוד שבעה חדשים, הסתבך עם פיגועים והרג אזרחים בכפר כנא. פרס גם ככה לא היה בחיר, וזה היה כישלון ידוע מראש, בלי קשר לתעמולה השקרית והירידה לקישקעס של האנשים עם 'פרס יחלק את ירושלים'".
מה רבין חשב על נתניהו?
"בעבר היו לו יחסים טובים איתו. הוא חשב שנתניהו עשה עבודה מצוינת כשגריר באו"ם, שהוא דיפלומט לא רע. אבל אם יצחק היה חי היום ורואה איך ביבי מתנהל מול ארה"ב, הוא היה מתחרט על כל מילה טובה שאמר על נתניהו בעבר. רבין היה ראש הממשלה כשיוני נתניהו נהרג באנטבה, והיה לו קשר טוב עם המשפחה. לא היו ביניהם שיחות של ארבע עיניים ולא יחסים אינטימיים או חבריים. הם לא נפגשו הרבה".
יש לך כמנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר ומי שניהל את לשכתו של יצחק רבין, איזושהי עצה לראש הממשלה הנוכחי?
שבס שותק רגע. "עצה? יש לי אחת, שיתפטר. כי הוא כישלון מוחלט בכל התחומים, בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית. הוא שורד, לא יותר מזה. אין לו חזון, אין לו מדינאות. הוא שורד גדול אבל מדינאי מאוד קטן, ראש הממשלה הכי גרוע שהיה כאן ב-65 שנות קיומנו כמדינה".
הכי גרוע?
"הכי גרוע, אין לי ספק. הרבה יותר גרוע מכל ראש ממשלה אחר שיצא מהליכוד מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון או אהוד אולמרט. בטח שהרבה יותר גרוע מרבין".
היום שוכבים באדמה, ירויים, שני מנהיגים, רבין ואנואר סאדאת שהלכו לתהליכי שלום. אולי הבאים אחריהם פשוט פוחדים להירצח.
היום יש חוסר אמון מוחלט בין הצדדים. יש מנהיג פלסטיני, אבו מאזן, שלא מסוגל להביא את הסחורה, ויש ראש ממשלה ישראלי שלא מסוגל לעשות שום מהלך. הוא שורד כדי למשול ומושל כדי לשרוד. לוקח לו יותר מדי זמן לטפל בפוליטיקאים כמו מירי רגב ואורי אריאל שמסיתים ומתגרים עם העלייה והדיבורים שלהם על הר הבית, בניגוד לסטטוס קוו שלא מאשר את זה. כולנו ביקרנו בהר הבית, אבל לפי ההסכמים, יהודי לא מתפלל שם, אלא בכותל. זו הייתה החלוקה וגם הרבנים הראשיים לא הסכימו לעלות להר. זה מנוגד להלכה, אבל ההלכה השתנתה. האחריות היא על הפוליטיקאים שהתסיסו בהר, והעבירו את הוויכוח מפוליטי לדתי. וזה הכי חמור".
אם רבין לא היה נרצח אז בכיכר, הכדורים היו משיגים אותו במועד אחר?
"סביר להניח שכן. ניסו להרוג אותו פעמיים לפני הרצח, בכפר שמריהו וביד ושם, אותה חבורה של יגאל עמיר. היה שיתוף פעולה בין רבנים לפוליטיקאים. הסתובבו בשטח מאות מסיתים, ובפרקליטות התלבטו אם הם עוברים את גבולות ההסתה. בכל מדינה מערבית מתוקנת, הם היו יושבים מזמן בבית סוהר. הייתה פה הזנחה מודעת של גורמי האכיפה שהביאה להפקרות. אבל לא למדו כלום גם אחרי הרצח. המינוי של ועדת החקירה שחקרה את הרצח היה כושל, כי חקרו רק את כשלי האבטחה אבל לא נגעו בגורמים שפעלו לפני הרצח. לא רצו לפוצץ את הפרונקל. הלכו על ביצים, לא רצו להחריף את המחלוקת, את הקרע בעם. מפה באה הפריחה של כל כוחות השחור, שגורמים היום לאובדן הרוב הדמוקרטי של ישראל ומאיימים על הרוב היהודי של המדינה היהודית היחידה בעולם".
הסכמי אוסלו נתפשים היום כמו קללה. מפילים את כל המצב היום על ההסכם אז.
"אוסלו היה הסכם מסגרת להסדר עם הפלסטינים. רבין לא היה מאוהב בפרטנר שלו, ערפאת. רחוק מזה. אבל הוא הבין שצריך לחתור לפתרון שיאפשר מחד לשלוט ברמה הביטחונית ומאידך להשתחרר מהם ולאפשר להם לנהל את החיים שלהם בעצמם, בלי שזה יעלה לנו מיליארדים כמו בתקופת המנהל האזרחי. ההסדר הזה פתח את ישראל לעולם, הביא השקעות ענק ותמיכה בינלאומית, דומה לזו שהייתה כשהיינו מדינה נערצת בעולם בשנות ה-60. לא היינו מצורעים כמו היום".
ערפאת. הוא באמת הצטער שרבין מת?
"באמת. הוא היה עצוב. הוא הגיע לשבעה ברמת אביב בלי כאפייה, שזה סמלי מאוד ומעניין. הוא אמר שנהרסה לו התקווה".
ואם רבין לא היה נורה, הוא היה חי היום, בן 93 וחצי?
"כשניתחו אותו אחרי המוות, הפתולוג אמר שהיו לו איברים פנימיים של איש צעיר".