להפסיק לראות בקבוצה שלמה אויב

שלשום, במהלך הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, נורה ונפצע הבטום זרהום, מבקש מקלט בן 29 מאריתריאה, אשר נחשד כמעורב בפיגוע בשל צבע עורו. לאחר שנורה ושכב מתבוסס בדמו על רצפת התחנה, ולמרות שלא היה עליו אף כלי נשק והוא היה חף מפשע לחלוטין, עשרות אנשים התגודדו סביבו בתחנה ותוך כדי קריאות מוות לערבים בעטו בו, זרקו עליו כסאות וספסלים ורצחו אותו בצורה מחליאה. האירוע כולו מתועד בווידאו בו נראה כי המון מסביב מריע מסביב לתוקפים.
בואו נעכל את זה רגע - שלשום יהודים בישראל בצעו לינץ' באדם חף מפשע ולא מסוכן רק בגלל צבע העור שלו. אנשים רבים עמדו מסביב והריעו למעשה.

המקרה הזה מחייב אותנו לעצור ולשאול - איך הגענו למצב הזה? איך הגענו למציאות שבה היד כל כך קלה על ההדק והרגל על שחרור הבעיטה לראש? מה גורם לאנשים לאבד צלם אנוש עד כדי כך שהם מוציאים להורג אדם חסר ישע שמתבוסס בדמו? אחת הסיבות המרכזיות, לדעתי, היא הפחד. הפחד המשתק שעוטף את הארץ בשבועות האחרונים גורם לנו להרגיש מאוימים תמיד, ולראות בכל אדם זר, בוודאי אם הוא "ערבי" (או לחלופין סתם כהה עור) כסכנת מוות בפוטנציה. במצב כזה, מצב של דריכות, חשש ואמונה שבכל רגע אנו עלולים להיפגע דוחף אנשים לבצע מעשים קיצוניים. והאמת שהפחד אינו רק נחלת היהודים. גם אזרחים ערבים רבים מספרים בימים האחרונים על פחד לצאת מהבית שמא ירו בהם או שהם יחטפו מכות. בעקבות המקרה שלשום, קולות דומים נשמעים גם מרבים מחבריי מבקשי המקלט.

אז איך אפשר לנטרל, או לפחות לצמצם את הפחד? הדרך הטובה ביותר להפסיק לראות בקבוצה שלמה אויב, או סכנה, היא לנסות להכיר אותה קצת יותר. נהוג להגיד שבני אדם מפחדים ממה שהם אינם מבינים. אפשר להרחיב את האמירה הזו ולומר שאנו מפחדים ממה שאנו לא מכירים. רבים מאיתנו לא מדברים באופן יומיומי עם אנשים "שונים" מאיתנו.

מפגשים אישיים, כאלה שנותנים שם ופנים ל"אחר" הם הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להתחיל ולהכיר. הכוח המדהים של היכרות בינאישית מפוררת את התפיסה הקולקטיביסטית שלנו, ולא מאפשרת לנו לראות בצד השני רק "ערבים", "סודנים" או "יהודים". ברגע שנוצר מפגש אישי, בפעם הבאה שנחשוב על ערבים נחשוב על האדם שניגנו איתו אתמול, שישבנו איתה שלשום, או על אלה ששמענו בשבוע שעבר.

ובאמת, אין דרך טובה יותר אין דרך יותר טובה לייצר מפגשים מאשר סביב אמנות ותרבות. יש שלל יוזמות כאלה, שפעילות בימים אלה במגוון אזורי קונפליקט. החל מפרויקטים כמו הארטביט, קבוצת מוזיקה יהודית ערבית מחיפה, דרך סיסטם עאלי, הרכב משותף של ערבים ויהודים מיפו, ועד שלל הפעילויות של תיאטרון יפו (התיאטרון ערבי-עברי). גם בקרב מבקשי המקלט יש יוזמות רבות - קבוצת התיאטרון של מבקשי המקלט מחולות לדוגמא. זאת גם הייתה המטרה של קבוצת התיאטרון "אחד שחור חזק" שפעלה בשנה שעברה בספריית גן לוינסקי, והצליחה להשפיע וליצור קשר עם קהל ישראלי רב.

במקרה של הבטום זרהום, זכרו לברכה, הפחד הנוכחי התחבר לפחד הממוסד שאנו קולטים יום יום כנגד כל מי שזר ושונה מאיתנו, והסתיים במוות מזעזע ומיותר. המעט שאנו יכולים לעשות לזכרו הוא לנסות להכיר את האחר קצת יותר – ולפחד ממנו קצת פחות.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.