לא לאבד צלם אדם. לא להפוך לחיות. זה מה שנדרש מאיתנו בימים הנוראים האלה.
ברור שאנחנו פוחדים. מה השאלה. ברור שבכל רגע זה יכול לקרות לנו. אף אחד מאיתנו לא חסין. גם לא הילדים שלנו. בכל פינת רחוב, בכל מקום בארץ. אין מקום אחד בישראל שהוא מחוץ לסכנה הברורה והמיידית. סכין שנשלף, או רצח ביריות לא מבדיל בין גבר לאישה או לילד. כל מי שנראה להם יהודי, נרצח.
ברור שאנחנו פוחדים וברור שהקם להורגך השכם להורגו, וברור שכשזה קורה לידך, צריך לנטרל את הרוצח. אבל מהרגע שהמחבל או המחבלת נוטרלו, תעצרו במקום. מיד. זה הרגע שבו כוחות הביטחון נכנסים לתמונה.
תביטו שוב ושוב ושוב באדם שנעשה בו לינץ אתמול בבאר שבע. תביטו שוב ושוב ושוב בסרטון הווידאו: אדם שוכב מנוטרל, מדמם. זה הרגע שבו מי שהמשיך להכותו, אחרי שהוא מנוטרל, הפך לחיה.
זה הרגע שאסור לנו לחזור עליו אפילו פעם אחת נוספת בשעות הקרובות, בימים הקרובים, בשבועות הקרובים. באירוע הרצח הבא.
בסוף זה יגמר הסיוט הזה. בסוף ננצח. בסוף נעצור את הרוצחים ואת הטרור. וכשהסוף יגיע, יישארו סרטוני הווידאו האלה בהם נביט אנחנו, והילדים שלנו, ונראה את עצמנו ברגע ההוא מתנהגים כמו חיות.
למקום הזה בו היינו אתמול, אסור לנו לחזור.
טוהר הנשק איננו מטבע לשון חלול. גם במלחמה בה נהרגים אנשים, יש כללים. וכשהאזרחים הופכים לראשונים ברחוב שרואים את המחבלים, מוטלת עלינו אחריות לנהוג כמו חיילים. כמו שוטרים.
כשיש סכנה - יורים ומהירי הזה מנוטרלים המחבלים, ונהרגים. אבל כשהמחבלים מנוטרלים, ולא נהרגים - עוצרים. במקום. ומיד. לא מוציאים אותם להורג ולא מתנהגים כמו חיות.
כמה שזה קשה, כמה שהדם רותח, תעצרו במקום. ומיד. מכאן יטפלו במחבלים כוחות הביטחון. זו העוצמה המוסרית שעזרה לנו כל השנים לנצח את כל מי שקם להרוג אותנו בשם השנאה.
אל תהיו כמו הרוצחים השפלים האלה. בואו נשאר בני אדם.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.